הרב יוסף וסרמן – איש על העדה

באופן אישי
מסע ההתמודדות שאינו נגמר של הרב יוסף וסרמן

התמודדות. זו אולי המילה ההולמת ביותר לתיאור קורותיו של יו"ר מחוז ירושלים, הרב יוסף וסרמן, מרגע בו עמד על דעתו בעיר הולדתו דורוהוי ברומניה, נצר לשושלת רבנים ואדמו"רים, ועד היום הזה ממש. התמודדות מול ממסד קומוניסטי שניסה לרמוס כל סממן יהודי, פרידה כואבת מהוריו כנער, מפגש עם ארץ חדשה, שפה חדשה ותרבות חדשה כשהוא חסר כל - וניסיון להתערות, להרגיש שייך. אבל, דבר לא יכול היה להכין אותו להתמודדות הקשה באמת: גידול בת מיוחדת, מיכל, והפיכת עולמות כדי לברוא עבורה מציאות טובה מעט יותר. 50 שנה בדיוק לאחר שהגיע ארצה, הרב וסרמן פותח את הלב ומספר על הקושי, הכאב והתקווה
מאת: דוד גרין

דע מאין באת - מצד האב, הרב פנחס וסרמן ז"ל, דמות מרכזית בקרב יהדות רומניה, נצר לדורות של רבנים ליטאים שמוצאם מקישינב. מצד האם, סימה לבית פרנקל, משפחת אדמו"רים חסידים מקראקוב, שושלת מנהיגים רוחניים בקרב יהדות רומניה.
מלחמת גוג ומגוג - התקופה, מלחמת העולם השנייה. עשרות אלפי פליטים - ובכללם משפחות וסרמן ופרנקל - מוצאים מפלט בדורוהוי, עיר גבול בצפון רומניה ומעבירים בה את שנות המלחמה. עובדת היותם "כלי קודש", כלומר משרתי ציבור ומנהיגים רוחניים של הקהילה, מסייעת להצלתם מידי השלטונות, ששיתפו פעולה עם הנאצים.
מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא - זמן קצר לאחר קום המדינה, נפתח "חלון הזדמנויות" לעלייה לישראל. רבקה, סבתו (אם אביו) האלמנה עולה עם ילדיה לישראל. "עם כולם, חוץ מאבא", אומר יוסי. "הוא שימש כרב הקהילה בדורוהוי וכבר היה נשוי עם ילדים. מי יטפל ביהודי העיר? הוא אמר וידע כי תחת המשטר הקומוניסטי תהיה זו רק שאלה של זמן עד שיתערו לגמרי בקרב האוכלוסייה הרומנית".
סבא שלי אדמו"ר - "אני זוכר היטב את סבא חנוך (העיינעך) פרנקל, האדמו"ר. הוא היה קדוש בעיני מאמיניו, באו אליו לבקש עצה, לפתור בעיה ובעיקר לבקש ברכה. גם גויים הגיעו אליו מרחוק והוא עם העיניים המאירות שלו לא השיב פני איש ריקם. ב-1960 עלה האדמו"ר פרנקל לישראל בעקבות ילדיו, התיישב בחיפה והמשיך להיות אבן שואבת לחסידיו.
קמץ אלף - אָ - בבית דיברתי רק יידיש. לקרוא בשפת הקודש למדתי ב"חדר", מלקק דבש מאותיות ומילים, קורא אבל לא מבין את הכתוב... מתוך 20 ילדים בחדר היו שלושה גויים. בפורים הם באו להתחפש איתנו, בחג הפסחא הייתי מצייר איתם על ביצים...
הבה נתחכמה לו - כילד הצעיר במשפחה, עם ארבע אחיות בוגרות ואבא רב הקהילה, הייתי נסיך. יותר ממחצית מתושבי העיר היו יהודיים. אנטישמיות הייתה מתחת לפני השטח. המשטר לא היה סובלני כלפי סממנים יהודיים חיצוניים. וכך נסגרו בזה אחר זה בדורוהי כמה בתי ספר יהודיים, העיתון היהודי הפסיק לראות אור, בית האבות נסגר, חיי התרבות היהודיים הלכו ודעכו - רק בית כנסת אחד נשאר לתפילה, היכל שלמה. במרכז העיר בו שכנו בתי הכנסת היהודיים הציבו השלטונות אנדרטת זיכרון כהוקרה לאבא, רב הקהילה, על תרומתו לא רק ליהודים אלא לתושבים כולם.
להתגבר על האיסורים - אסור ללכת עם כיפה? חובשים קסקט. אסור פאות? מחביאים מאחורי האוזניים. בית ספר רומני, פועל כמובן גם בשבת. מה עושים? היה לי חבר גוי שהיה לוקח לי את התיק כדי לעמוד באיסור טלטול. ובכיתה? אני לא כותב בשבת, כואבת לי היד..."רק חסרה חתיכת עץ על הדלת, ובית הספר יהפוך ליהודי", היה המורה אומר לאימא שלי.
העתיד מי ישורנו - אולי כי הייתי הבן של הרב, ואולי כי הייתה לי כריזמה, רבים מבני גילי - יהודים וגויים - היו חבריי. הייתי בן למשפחה חשובה. כסף לא היה חסר, כי את המשרה של אבא מימנה הממשלה ורב קיבל שכר כמעט כמו שר. תמיד בראש החבורה, 'פיוניר' בתנועת הנוער הקומוניסטית, אחד שמצופה ממנו להמשיך להיות גם מדריך. אבל אבא ואמא ראו הכול והבינו מה עתיד לקרות.
עקידת יצחק - אפשר אולי היה להיות יהודי ברומניה, אבל לא כזה השומר על קלה כחמורה. זה מה שהוביל את אבא לבקש ממני משהו שהיה קשה עבורו כקריעת ים סוף: "ילד שלי", הוא אמר לי בקול רועד, "אם אתה רוצה להמשיך לגדול כיהודי שומר מצוות, לא תוכל לעשות זאת כאן. אני מפציר בך לעלות לארץ ישראל עם אחיך יהודה, להצטרף לאחיות שלך ולמשפחה הגדולה שיש לך בארץ. אבל, אם תרצה להישאר כאן עם הוריך, אני אכבד את החלטתך". הדבר היה קשה מנשוא עבורו. הוא הרגיש שלעולם לא ייראה אותי עוד. הבנתי שאת הקורבן הזה הוא הסכים להקריב בשביל העתיד שלנו. בשבילו זה היה לא פחות מקידוש השם.
אחותי בת ערובה - השנה 1969. רומניה סוגרת את שעריה. אשרות יציאה ניתנו במשורה ורק במקרים יוצאי דופן - וגם אז לווה העניין בהליכים ארוכים ובירוקרטיים. אבא שלי פנה לאיש הכול יכול, רב קהילת יהודי רומניה, הרב דוד משה רוזן ז״ל. על פיו יקום וייפול דבר. "אותנו אתה מחזיק כאן, לנו אתה לא נותן לצאת", כתב לו אבא "אבל אני מבקש ממך לעשות למען בניי. אוסיף לשרת בקודש בדורוהוי אך אני מפיל תחינתי לפניך להשיג אישורי יציאה לישראל לבניי יוסף ויהודה". זו הפעם הראשונה והיחידה שהרב רוזן נענה לבקשתו של אבא, הפעיל את מי שצריך בשלטון והאשרה המיוחדת הגיעה (אקדים את המאוחר ואומר, כי במשך כל השנים, כל בקשה של הוריי להתאחד עם ילדיהם בישראל עלתה בתוהו. כשסוף סוף התאפשר להם להגיע לחתונתי ב-1980, זה היה אך ורק לאחר שאחותי ציפורה נסעה לרומניה ושימשה "בת ערובה" עד לחזרתם לשם).
השטריימל הרומני שלי - עד עלייתי ארצה, מעולם לא נפרדתי מהוריי, אפילו לא ליום אחד. לא יצאתי אף פעם את גבולות העיירה. אבא נפרד ממני בתחנת הרכבת בדורוהי. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. הוא חיבק אותי ואמר: "לא רציתי לשלוח אתכם, אבל אין ברירה... זה רק כדי שתישארו יהודים". אמא נסעה איתנו ברכבת עד לשדה התעופה בבוקרשט. ביד החזיקה מזוודה, 20 קילו בדיוק, מה שהיה מותר. "תקפיד שיהיה לך חם", אמרה לי ליד המטוס, "תתכסה היטב ותשמור על עצמך...". במזוודה, מסתבר, הייתה שמיכת פוך כבדה, לבנים ארוכים וחמים וכובע עשוי פרוות זאב שמכסה גם את האוזניים. בחורף הירושלמי אני הולך איתו, וכששואלים אותי, אני אומר: 'זה השטריימל הרומני שלי...'".
ארץ הקודש - נוחתים בשעות הערב בנתב"ג, יורדים מהמטוס, לא יודעים מילה בעברית. אני מסתכל סביב, המון אנשים לא דומים לאלה שהכרתי בעיירה. בלי כיפות, נשים בלי כיסוי ראש, במכנסיים ובחצאיות מיני. איפה אנחנו, יש כאן בכלל יהודים? שאלתי את אחי. נסענו לאחותי במושב שדה אילן בצפון. הדרך נמשכת ונמשכת, הערב הולך ומחשיך, הכביש הרחב הופך לצר ואחר כך לשביל עפר. המונית נעצרת. "זהו, הגעתם", אומר הנהג. אני יוצא מהאוטו, מניח רגל והיא שוקעת בבוץ... אין נפש חיה בסביבה. ממול בית סוכנות קטן. שני חדרים. זה הבית של אחותי פרלה, הנשואה לרב היישוב. לא עצמתי עין כל הלילה. מה אני עושה פה? אבל הייתה לי חוויה מתקנת...
זכור את יום השבת לקדשו - בבוקר עלינו אחי ואני על אוטובוס כדי לנסות את מזלנו אצל הדוד הרב זלמן פרנקל בחיפה, בנו של האדמו"ר מדורוהי ומחסידי ויזניץ'. בשבת בבוקר הוא ביקש שאתלווה אליו להתפלל בישיבת ויזניץ' אצל האדמו"ר מויז'ניץ. לאחר התפילה, הזמין אותנו האדמו"ר לקידוש בביתו. אני עולה חדש עם חליפה ועניבה, האדמו"ר נותן לי יד, ואנו צועדים לביתו כאשר בדרך מלווים אותנו עשרות ואחר כך מאות חסידים, כולם בלבוש שחור, חובשים שטריימל על הראש, שזה מן כובע פרווה גבוה, מכנסיים בתוך גרביים, שרים בקולי קולות ורוקדים סביבנו. אני באמצע, יוצא דופן, עם עניבה, לא מבין מה קורה ולא יודע ממש מה לעשות. וככה אנחנו מתקרבים לבית הרבי ונכנסים לקידוש - אני לידו והוא מדבר איתי ברומנית. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. נשארתי איתו בקשר, בחופשות מהצבא הייתי בא להתייעץ איתו ולקבל ברכה. לאחר שהשתחררתי, וכשהציעו לי להתמודד על משרת הרב הראשי של יהדות רומניה לאחר שהרב רוזן נפטר, הוא אמר: "ציבור יוצאי רומניה זקוק לך בישראל לא פחות".
צה"ל קורא לך 1 - יוסי למד בישיבת בית ישראל בבני ברק. בודד, חסר כל, שהיה נשאר בישיבה כשחבריו נסעו לעשות שבת בבית הוריהם, מביט בהם בקנאה כשהם חוזרים עם בגדים נקיים ומגוהצים ועם חבילות מזון שהביאו מהבית. לאחר מכן, עבר לישיבת הנגב בישוב תפרח שבדרום. עדיין בודד וחסר פרוטה, אפילו לנסיעה באוטובוס לאחיותיו. "הייתי נוסע לבקר אותן רק אם שילמו עבורי את דמי הנסיעה...". בשנתו האחרונה בישיבה, כשאמו סימה באה לביקור, אמר לה ראש הישיבה: "אם הוא יישאר ללמוד, הוא יהפוך לרב גדול". אבל אני אמרתי לה: "אין מי שידאג לי, לכן אני מתגייס לצה"ל". כך אכן עשה, שלא כמו חבריו, שתורתם אומנותם. השירות הסדיר שהתחיל בנח"ל בקיבוץ בארות יצחק ב-1973, המשיך בחיל הנדסה, בו שימש כחבלן, והסתיים ב-1976. מיד לאחר השחרור, יחד עם ארבעה מחבריו מגרעין הנח"ל, נרתם לעבודה חינוכית בירוחם וחיש קיבל מינוי של מנהל מחלקת החינוך החברתי במועצה. הוא, העולה החדש מרומניה, שלא מכבר הגיע ארצה, הופך חלק מכור ההיתוך של עיירת פיתוח. בהמשך השלים את לימודיו במכון הארי פישל בירושלים, המסמיך רבנים וטוענים רבניים.
צה"ל קורא לך 2 - ב-1979, אחרי שהכיר את ג'ודי שעתידה להיות אשתו, סטודנטית למשפטים בבר אילן, היה צריך לבחור אם לצאת מטעם הסוכנות היהודית כשליח לארגנטינה, או להיענות לבקשת הרב נבון לחזור לצה"ל ולשמש כרב צבאי. התייעצתי עם אבא והוא אמר לי: "בשביל מה שלחתי אותך לארץ ישראל, כדי שתיסע לארגנטינה? אני רוצה שתהיה רב צבאי ותוכל לחנך ברוח היהדות את חיילי צה"ל". לאחר תפקיד רב זירת ים סוף עשה עוד מספר תפקידים, בהם: רב הבקעה חטמ"ר 417, רב מקצח"ר ואף היה אחראי להדרכת חיילי הג"א בזיהוי חללים בפיקוד העורף. כשהשתחרר, פתח משרד פרטי כטוען רבני ומגשר, וכן הקים את לשכת הטוענים וטוענות הרבניים בישראל, בראשה עמד שמונה שנים.
דור הולך ודור בא - "בשנת 2000 מוניתי על-ידי התאחדות יהודי רומניה כרב הקהילה בישראל - תפקיד בו אני מכהן עד היום - ובכך הגשמתי את החלום של אמא לראות בי ממשיך את שרשרת הרבנים של המשפחה. זכיתי אף להעביר לדור הבא את הלפיד - בני, חנוך, הוסמך לרבנות ומשמש כיום כרב בית ספר תיכון".
הבריחה מרומניה / מקלט מדיני בישראל - 1989, חתונת הנכדה הראשונה של הוריי, אסתי, מתקרבת. אני נוסע לרומניה, פועל במרץ להוצאת ויזה להוריי כדי שיוכלו להשתתף בחתונה. בירוקרטיה, תלאות, מתח. לאחר מספר ימים האישור המיוחל מגיע - "שחרור לחודשיים". הוריי מגיעים ארצה, משתתפים בחתונת הנכדה, מבקרים בני משפחה וחברים ומטיילים בארץ. לא היו מאושרים מהם. לאחר שבועיים - טלפון לאבי מהרב רוזן: "לא ביקשת את אישורי - חזור לרומניה, ולא יוחרם כל רכושך". אבא ביקש להיות עוד כמה ימים בחגים עם המשפחה אך נתקל בסירוב. "קחו את הרכוש, אני נשאר בארץ", ענה אבי לרב רוזן ובאותו יום הלכתי למשרד החוץ לבקש מקלט מדיני. התפללנו כל החיים לשנה הבאה בירושלים - והנה דורכות רגלינו כאן. הוא לא הצטער על מה שהשאיר מאחור.
הרב פנחס וסרמן נפטר ב-1997, ארבע שנים לאחר אשתו סימה, והונצח ברחוב על-שמו בשכונת נווה יעקב בירושלים, בה התגורר.
חלום של איש אחד - דורוהי, 1.7.1940, הפוגרום הראשון שהחל את זוועות השואה ברומניה. מניין הנספים הכולל: 400,000 איש. יוסי נטל על עצמו את משימת הנצחת הקורבנות ומפעל של איש אחד הפך לפרויקט לאומי - מצעד החיים ברומניה המתקיים כבר חמש שנים ברציפות.
ארגון "צוות" - הרב וסרמן כיהן כחבר במועצת המחוז כאשר נבחר ליו"ר בבחירות 2007. "מי שהגיע מאיפה שאני הגעתי, ועבר את המסלול שאני עברתי, יודע מה זה להושיט יד. הערבות ההדדית המתקיימת בארגון היא התגלמות כל מה שיפה ביהדות ובישראליות".

לרב וסרמן ולאשתו ג'ודי, לשעבר יועצת משפטית לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, וכיום יועצת משפטית למועצת הבריאות, שלושה ילדים: מיכל (ראה מסגרת), חנוך, רב בית ספר תיכון ביהוד, ודיקלה, מנהלת מחלקת הבוגרים במוסד "עלה" בירושלים.