"מצעד החיים" על אדמת רומניה:
כך הפך חלום של אדם יחיד למפעל הנצחה לאומי
ב-1 ביולי 2015 צוינו 75 שנים לפוגרום בעיר דורוהוי שברומניה - מאורע שמסמל את תחילת זוועות השואה בארץ זו, בה נספו כ-400 אלף יהודים. במועד זה יצאה מישראל לרומניה משלחת בת 100 חברים - חלקם כאלה ששרדו את שואת יהדות רומניה וחלקם ילדיהם ונכדיהם של הנספים. יציאתה של המשלחת התאפשרה בזכות פועלו של הרב יוסף וסרמן, יו"ר מחוז ירושלים. עבורו הייתה המשלחת מעין סגירת מעגל של פעילות ללא לאות, למעלה מעשר שנים, להנצחת שואת יהדות רומניה שהחלה בעיר הולדתו דורוהוי. מפעל של איש אחד הפך לפרויקט לאומי. מפעל, כך הוא מקווה, שיתקיים שנה בשנה, אותו יוביל ארגון א.מ.י.ר - ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל, המאגד את כל ארגוני יוצאי רומניה בארץ בראשו עומד השר לשעבר מיכה חריש.
הגם שפעילותו של הרב וסרמן להנצחת יהדות רומניה באמצעות עריכת "מצעד החיים" על אדמתה הייתה פרי יוזמתו, הרי שארגון "צוות" קשור ליוזמה זו באופן ישיר. בשנת 2004, כחבר "צוות" מן השורה, יצא וסרמן במשלחת הארגון כדי ליטול חלק ב"מצעד החיים" בפולין. האירוע הותיר בו את רישומו העז והעלה בלבו מחשבה, כי מן הראוי לקיים מפעל דומה גם לזכרם של יהודי רומניה, שלדבריו נדחקו מעט לקרן זווית בתודעה הציבורית.
"400 אלף גברים נשים וילדים ממחוזות רומניה השונים נטבחו במיתות שונות ומשונות", אומר וסרמן. "400 אלף אנשים עם שמות ופנים, אשר לחלקם הגדול אין זכר ופליט, אין מי שיזכור, אין מי שיאמר קדיש, אין מי שידליק נר זיכרון. הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה. אבא שלי, הרב פנחס וסרמן זצ"ל, כיהן כחמישים שנה - מימי השואה ועד נפילת המשטר הקומוניסטי - כרבה של הקהילה היהודית בדורוהוי. הוא שלח אותי בגיל 14 וחצי לישראל במסגרת עליית הנוער, כדי לקבל חינוך ציוני בארץ. הוא בוודאי היה מצפה ממני לפעול ככל יכולתי למען הנצחת הנספים".
באותה עת שימש, ועדיין משמש, הרב וסרמן כרב קהילת יוצאי רומניה וכיו"ר העמותה לטיפוח וקידום יהדות רומניה ע"ש הרב פנחס וסרמן, שחרטה על דגלה את הנצחת קורבנות השואה.
הוא פנה לוועדת הקליטה של הכנסת, אז בראשות ח"כ קולט אביטל (ילידת בוקרשט בעצמה), כדי להציג, יחד עם ראשי ארגוני יוצאי רומניה אחרים, את יוזמתו לארגון "מצעד החיים" בארץ מוצאו. בישיבה שערכה הוועדה לפני יותר מעשור, הוא אמר, בין השאר: "שאלתי את עצמי, לו היינו יכולים לשאול היום את אותם קורבנות מה אנחנו יכולים, כדור המשך, לעשות למענם, הם היו אומרים: סבלנו קשות, עוננו, רצחו אותנו, אבל אנחנו לא רוצים שישכחו אותנו. זה אחד הייסורים הגדולים ביותר, שאדם נרצח בגלל עצם היותו יהודי...".
- מה הייתה התוצאה של אותו דיון?
"הוחלט להקים ועדה שתקדם את הנושא, בה יהיו חברים נציגי משרד החוץ, משרד החינוך, יד ושם ועוד. אבל, לצערי, רבים מראשי 45 ההתאגדויות של יוצאי רומניה התנגדו למצעד וטענו כי הוא יכול לעורר אנטישמיות, וכך גוועה היוזמה לאותה עת".
ולמרות זאת, וסרמן לא הרים ידיים והחליט "להרים את הפרויקט" בעצמו. הוא היה משוכנע שנשיא רומניה, יון איליאסקו ושר הדתות פרופ' ראזבן, שחזרו בהם מהכחשת השואה ברומניה - וכן גורמים נוספים בשלטון וברשויות המקומיות - יהיו קשובים ליוזמתו.
ואכן, ב-17.4.2005 יצא וסרמן לרומניה למפגש הכנה עם ראשי קהילה יהודיים, ראשי ערים, אנשי הסינדיקט הרומני (המקביל להסתדרות בארץ) וכן עם אנשי תקשורת ואנשי עסקים מקומיים. "להפתעתי הרבה זכיתי לשיתוף פעולה מדהים מצד רוב הגורמים", הוא נזכר. "רוט טיבריו, ראש הקהילה היהודית בברשוב, ציין כי 'מצעד החיים' ברומניה הוא בבחינת התגשמות חלום עבורו, ולכן יתמוך ביוזמה. פגישות נוספות נערכו עם ראש עיריית בוטושאן, עם ראש עיריית דורוהוי, עם סגן ראש עיריית בוקרשט ועם מקבילו בעיריית יאסי - כולם נתנו את ברכתם ותמיכתם לפרויקט ואף העבירו דרכו הזמנה אישית ליו"ר הכנסת דאז ונשיא המדינה היום, ראובן (רובי) ריבלין, ליטול חלק באירוע. כשחזרתי לארץ החלטתי שאוציא את התוכנית מהכוח אל הפועל".
- מה לגבי שגרירות ישראל ברומניה, האם היא תמכה ביוזמה?
"היו הרבה דיבורים בשגרירות על קיום 'מצעד החיים' - אך לא מעשים. והנה מגיע אדם, איש פרטי, שמאמין בצדקת דרכו ומוכן לקחת אחריות לנושא. לא היה להם קל לקבל את זה, ואולי זו גם הסיבה שהם דבקו בטיעוני נגד, לפיהם האירוע יעורר גל אנטישמיות".
לבסוף, "מצעד החיים" ברומניה יצא לדרך די מהר, ול"צוות" היה חלק חשוב גם בכך. "בלי ארגון 'צוות' לא הייתי מצליח להוציא את המשלחת. זכיתי לתמיכת היו"ר והמנכ"ל בפרויקט, הפצנו את המידע בקרב חברי הארגון באמצעות פרסום בביטאון. החשיפה לנושא עוררה רבים להתעניין ולהירשם.
65 שנה אחרי אותו פוגרום ראשון בדורוהוי, 40 מתוך 70 חברי המשלחת ל'מצעד החיים' הראשון ברומניה, ביולי 2005, היו חברי 'צוות'. צעדנו במדים ייצוגיים והשתתפנו בכל הטקסים, לרבות טקס מרגש במיוחד עבורי, בבית הקברות היהודי בדורוהוי".
בעקבות השתתפותה באירוע, כתבה צילה גנות (רס"ן), חברת "צוות" - כיום מעמודי התווך של פעילות הטלוויזיה הקהילתית ב"צוות" - בין השאר: "תודעת השואה, מאורעותיה והסבל של יהודי רומניה, עלו לתודעה ולשיח הציבורי רק בעשור האחרון וארגון המסע היה בהחלט לקורת רוחם של יוצאי רומניה וצאצאיהם.אני, כבת הדור השני ליהודי רומניה, ששרדו את התופת של טרנסניסטריה, שמחתי מאוד להצטרף למסע זה. המסע עורר בי רגשות עצב, כאב והזדהות, יחד עם הרבה גאווה.
מעבר לחוויית המסע אל העבר - לחבל ארץ בו היו יהודים ואינם עוד כי נרצחו, גורשו או נאלצו לעזוב - הרי שעבורי לדרוך על אדמת רומניה (אליה לא רצו הוריי מעולם לשוב), כקצינה יהודייה גאה, תחת דגל מדינת ישראל החופשית, היה בחזקת עם ישראל חי ו'לא תכחידנו'".
התרגשותו של וסרמן, שחזר לעיר הולדתו דורוהוי, לא ידעה גבול. "קשה להסביר במילים את התחושה", הוא נזכר ועיניו נמלאות לחלוחית. "לצעוד במרכז העיר, מול העירייה שסימלה את מעוז השלטון הקומוניסטי, שכילד פחדתי להתקרב אליה, והנה אני כאן, קצין, צנחן, במדים, מתקבל ברוב כבוד על-ידי ראש העיר. זה הניצחון הפרטי שלי. זה הניצחון שלי כיהודי. זה הניצחון שלנו כמדינת ישראל".
יחד עם זאת, כאמור, לא הצליח וסרמן לשחזר את אותו אירוע. "ידעתי שזו לא יכולה להיות אפיזודה חד-פעמית. ניסיתי לעשות זאת שוב, אבל נכשלתי. הבנתי שפרויקט כזה לא יכול להוביל איש אחד ואפילו לא עמותה אחת. בסופו של דבר, מצאתי את המסגרת המתאימה בארגון א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל), בראשו עומד, כאמור, השר לשעבר מיכה חריש. אציין כי את הארגון הקים בזמנו אלוף משה נתיב ז"ל שכיהן כיו"ר 'צוות' וגייס אותי לוועד המנהל שלו".
א.מ.י.ר, יחד עם ארגון יוצאי בוקובינה, שהוא הגדול והחזק שבין הארגונים, הצליחו לקיים את "מצעד החיים" השנה, במלאת 75 שנים לתחילת השואה ברומניה - מצעד שצעד הן ברומניה והן באוקראינה, שהרי בוקובינה הפכה אחרי המלחמה לחלק ממדינה זו.
לפיכך, התיאומים היו חייבים להיערך הן מול שלטונות רומניה והן מול שלטונות אוקראינה במקביל, והם בוצעו על-ידי יוחנן רון זינגר, יו"ר הארגון העולמי של יהודי בוקובינה.
לאחר מאמצים רבים, אכן יצאה השנה משלחת שמנתה כ-100 איש, ובהם גם חברי 'צוות'.
תוכנית המסע הייתה עמוסה ומטלטלת. בין השאר, קיימו משתתפיו אזכרה בקבר האחים ביאסי לזכר קורבנות הפוגרום שאירע ב-28.6.41, בו נרצחו 20 אלף יהודים; השתתפו בטקס חנוכת מוזיאון בדורוהוי על-שם דוד שלמה ז"ל, יו"ר קהילת יוצאי דורוהוי בישראל ובטקס בבית הקברות היהודי במקום; ביקרו בבית קברות צ׳רנוביץ וקיימו אזכרה בקבר אחים שבמקום; ערכו טקס השלכת זרים לנהר הדניסטר לזכר אלפי יהודים שהושלכו וטובעו במי הנהר הקפואים; קיימו אזכרה בבית הקברות לזכר מאות אלפי הקורבנות היהודיים בטרנסניסטריה; ערכו טקס בקבר האחים בברשד שהייתה מחנה ריכוז ליהודי בוקובינה; וכן התייחדו עם הנספים בבאבי יאר, גיא ההשמדה ההמונית של יהודי קייב.
0 0 0
לאחר המסע, שלחו יוחנן רון זינגר ודני מריאן, מנהל המסע, מכתב לרב יוסף וסרמן, בו הוקירו את פועלו למען המשלחת. בין השאר כתבו: "שמונת ימי המסע הותירו את רישומם המרגש אצל כל המשתתפים ולכל החיים.
זה היה מכלול של זכרונות, שורשים, עמידה פנים אל פנים מול המקומות בהם התרחשו הזוועות, קברי האחים של אלפי נרצחים, אשר עוונם היחיד - היותם יהודים. אף עין לא נשארה יבשה, עברנו כולנו טלטלה עזה וחוויה קשה לעיכול. עכשיו, עם חזרתנו, נביא לידיעת כל הציבור את סיפור המסע ונציף את השואה שנשכחה, שואת יהדות רומניה.
ברצוננו להודות לך על התפקיד המרכזי שמלאת במסע. אישיותך הקרינה שלווה ושלום אשר השפיעו לחיוב על כולנו. טקסי הזיכרון בהם נטלת חלק מרכזי ומרשים, לא ישכחו".
בין חברי "צוות" שיצאו במשלחת היה גם ראובן שכטר (סא"ל), ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, שהצטרף למסע עם ילדיו וחתניו. התא המשפחתי החם שהקיף את שכטר בעת המסע, חווה יחד עימו את הזיכרונות המטלטלים, תמך וחיזק ברגעים קשים, סימל והמחיש לצד החשיבות הלאומית של המסע גם את המימד הפרטי - זה שסוגר מעגל של סבל, כאב ומוות, ופותח מעגל של תקומה, תקווה וחיים חדשים.
מסכם וסרמן: "בימינו, צו השעה הוא לזכור את הימים השחורים, האפלים, בהם התרחשה שואת היהודים רק לפני כמה עשרות שנים. חובה עלינו לזכור ולהזכיר, כדי שלא תתרחש שוב. אני נושא תפילה בלבי שעם ישראל ישכון לבטח בארצו ומוראות השואה לא יחזרו. פרויקט מצעד החיים יהפוך לפרק היסטורי למען הדורות הבאים - בישראל ובאירופה. קיומו של המצעד ברומניה יזכיר גם לבני העם הרומני את אשר אירע על אדמתם".
בימים אלה חזר הרב וסרמן מרומניה בה נפגש עם ראשי הקהילה היהודית והשלטון כדי לתכנן את מצעד החיים הבא, שיתקיים ב-8-15.7.16.
לידים - קטעים מודגשים מתוך הכתבה:
"קשה להסביר במילים את התחושה. לצעוד במרכז העיר, מול העירייה שסימלה את מעוז השלטון הקומוניסטי שכילד פחדתי להתקרב אליה, והנה אני כאן, קצין, צנחן, במדים, מתקבל ברוב כבוד על-ידי ראש העיר. זה הניצחון הפרטי שלי. זה הניצחון שלי כיהודי"
"בלי ארגון 'צוות' לא הייתי מצליח להוציא את המשלחת. זכיתי לתמיכת היו"ר והמנכ"ל בפרויקט. החשיפה לנושא עוררה רבים להתעניין ולהירשם. 65 שנה אחרי אותו פוגרום ראשון בדורוהוי, 40 מתוך 70 חברי המשלחת ל'מצעד החיים' הראשון ברומניה היו חברי 'צוות'"
"הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה. אבא שלי, הרב פנחס וסרמן זצ"ל, כיהן כחמישים שנה כרבה של הקהילה היהודית בדורוהוי. הוא שלח אותי בגיל 14 וחצי לישראל במסגרת עליית הנוער, כדי לקבל חינוך ציוני בארץ. הוא בוודאי היה מצפה ממני לפעול ככל יכולתי למען הנצחת הנספים"
"מצעד החיים" ברומניה בהובלת "צוות"
במקום בו החל "הפתרון הסופי" של יהדות אירופה, צעדו חברי "צוות" לקברי האחים בבית העלמין ביאשי, רומניה, במדים, שלובי ידיים. למסע יצאו בני הדור השני והשלישי לשואה שהבטיחו לזכור ולא לשכוח.
כל אחד והסיפור שלו...
ביוזמתו הברוכה של הרב יוסף ווסרמן יצא ביולי 2005 מסע לרומניה תחת הכותרת "רומניה בעקבות השואה". על אדמת רומניה לא היו מחנות השמדה (וטוב שכך) אך מאות אלפי יהודים נרצחו על אדמה זו בדרכים שונות ומשונות. רבים מהם על ידי הרומנים.
תודעת השואה, אירועיה והסבל של יהודי רומניה עלה לתודעה ולשיח הציבורי רק בעשור האחרון וארגונו של המסע היה בהחלט לקורת רוחם של יוצאי רומניה וצאצאיהם.
אני כבת הדור השני ליהודי רומניה, ששרדו את התופת של טרנסניסטריה, שמחתי מאד להצטרף למסע זה למרות שתוכניתו לא כללה ביקור במחוזות בהם חיה משפחתי.
מסע זה עורר רגשות עצב, כאב והזדהות ביחד עם הרבה גאווה.
מעבר לחווית המסע את העבר, תקופה וחבל ארץ בה היו יהודים ואינם עוד, כי נרצחו גורשו או נאלצו לעזוב, הרי שבעבורי לדרוך על אדמת רומניה (אליה לא רצו הורי מעולם לשוב), כקצינה יהודיה גאה, תחת דגל מדינת ישראל החופשית, היה בחזקת עם ישראל חי ! ו"לא תכחידונו".
במהלך המסע עברנו במקומות שהינם ציוני דרך בתרבות היהודית הרומנית שנמחקה. רק יופיים של בתי הכנסת השונים שראינו (בבראשוב, בוטושאן וכמובן בבוקרשט) ונותרו כאנדרטאות לקהילות אלו - מעידים על תפארתן.
למדנו על האירועים ההיסטוריים שפקדו חבל ארץ (1 מתוך 4) של רומניה, ואת אבק היסטוריה היהודית ספגנו בביה"כ העתיק בו התפלל הבעש"ט.
בטכסים ובתפילות, במקומות שונים לאורך המסע, כיבדנו את זכרם של היהודים שנספו ובמקומם נותרה רק דממה.
תרומה רבת חשיבות, לטכסים אלה ולהצלחת המסע כולו, תרמה "מקהלת החזנים הירושלמית" שהתלוותה למסע זה. בשירתה המופלאה הביאה את הרוח היהודית של בית אבא והעניקה עומק וטקסיות לכל האירועים הרשמיים והבלתי רשמיים.
למסע זה הצטרפה גם בתה של חברתי, ספיר בת ה -12 . היא דור שלישי לניצולי שואה. לדידה היה המסע חלק מגילוי שורשי המשפחה וחיבור לאבות המשפחה הנפלאה. עבורה היתה זו חוויה מיוחדת לבקר במקומות עליהם שמעה מפי סבתא ובהם פעל אבי–סבתה כראש הקהל היהודי, והתרגשות אדירה הציפה אותנו כשמצאנו את קברה של סבתא-רבא שלה בבית הקברות בדורוהוי.
אני, שכואבת את סבל הורי ובני משפחתי שלא זכיתי להכיר, מודה למארגני המסע שהעניקו לי חוויה זו ומקווה שמסעות כאלו ימשיכו להתקיים.
הם חשובים לנו, בני הדור השני, ועל אחת כמה וכמה לבני הדור הבא.
אלה שאמורים לדעת ולזכור וגם להנחיל
...."למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו יקומו ויספרו לבניהם" ......
(תהילים ע"ח 6 ):
לאחר מצעד החיים ברומניה, שנערך בשנה שעברה במלאות 75 שנה לפוגרום דורוהוי - מצעד שיזם הרב יוסף וסרמן והוציא לפועל ארגון א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל), העיד וסרמן: "הבנתי שפרויקט כזה לא יכול להוביל איש אחד, אפילו לא עמותה אחת. מצאתי את המסגרת המתאימה בא.מ.י.ר. אני מאמין כי מצעד החיים יהפוך בעקבות זאת למסורת".
ואכן, המצעד צעד שוב, בדיוק שנה לאחר הקודם, בסוף יוני 2016. תאריך זה מציין מלאות 75 שנה לפרעות יאשי - המקום בו החל "הפתרון הסופי" של יהדות אירופה. למרבה הצער, לא א.מ.י.ר הוביל אותו, כבשנה שעברה.
ומשכך, עשה זאת הרב וסרמן כיו"ר העמותה לקידום וטיפוח יהדות רומניה, כשלצידו ארגון "צוות". וכך, רוב משתתפיו היו חברי "צוות", חלקם ילידי רומניה, ובני משפחותיהם.
יישום "הפתרון הסופי" ביאשי ב-1941 תוכנן ובוצע על-ידי השלטונות הפשיסטיים הרומניים, בראשותו של מנהיג רומניה יון אנטונסקו, בשיתוף פעולה עם הנאצים.
במסגרת זו, גויסו בכפייה צעירים יהודיים לחפירת בורות גדולים בבתי הקברות היהודיים, שבהם נקברו קורבנות הפוגרומים. ב-28 ביוני 1941 הורה אנטונסקו לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מיאשי. באותו יום יצאו למשימה כוחות צבא ומשטרה רומניים, יחד עם פורעים מקומיים ובסיוע כוחות גרמניים תקפו את יהודי העיר - שדדו, בזזו, היכו, עינו ורצחו כ-20,000 מהם. רבים מקרב התושבים הרומנים הנוצרים נטלו חלק במעשי ההרג והביזה בשכניהם היהודיים ואף סייעו בחיפוש אחר יהודים שהסתתרו והסגירו אותם לידי הפורעים.
תא"ל דניאל ברן, מפקד יחידת לוטם והערכת הגנה בסייבר, דור שני לניצולי אותו פוגרום, "חווה" את האירועים הקשים מסיפורים ששמע כילד בביתו. בזיכרונו חרוט המשפט שאמרה אמו קלרה: "דם היהודים זרם ברחובות. שבועות אחר כך עוד הריחו שם את הדם...", וגם הסיפור על הצלת המשפחה, שכל כולו מעשיה של מי שלימים הפכה לאשת דודו, גב' אליזבתה הנוצרייה, חסידת אומות העולם. "בזכותה אנחנו חיים", חזרה ואמרה אמו שוב ושוב, עד שנפטרה לפני ארבע שנים. שבוע לאחר מכן, הלכה לעולמה גם הגב' אליזבתה...
כאשר יצא דניאל לא מכבר לחופשת שחרור, הוא תכנן לערוך ביקור שורשים ביאשי, גם כי זכר את שיחתו עם אמו שאמרה לו: "מסכנה סבתא, מי יבקר את הקבר שלה...".
"עניתי לה שאני אבקר את הקבר של סבתא", מספר דניאל, "נקרתה בדרכי הזדמנות יוצאת דופן לעשות זאת, ועוד במדים, במסגרת משלחת 'צוות' למצעד החיים ברומניה - שאל דבר קיומה נחשפתי באתר הארגון".
ואכן, הראשונה מבין המשימות שהציב לעצמו דניאל במסע הייתה עלייה לקברם של סבו וסבתו מצד האם ביאשי, ולקברם של סבו וסבתו מצד האב בגלץ.
בביתו של סא"ל יוסי סגל, המילה "רומניה" הייתה מחוץ ללקסיקון. אמנם אביו עלה לארץ בספינת מעפילים לפני המלחמה ושירת בבריגדה וגם אמו ניצלה מהפוגרום ביאשי, אך היה משהו חבוי בלבם שיוסי לא הצליח לפענח עד מותם.
"אני זוכר שדי מזמן אמרתי לאבא: 'בוא, נצא לטיול שורשים ברומניה'. תגובתו הייתה: 'אין דבר כזה על המפה. זה כתם שאני לא רוצה לזכור!' גם אמא לא סיפרה אף פעם איך הצליחו היא והוריה להינצל ...יש לי 'חור שחור' באשר לעברם שם.
אני יודע שלאמא היה אח, יוסף סילברמן, שכתב לאחות הבכורה שהייתה בארץ בתקופת היישוב, 'שלחי לנו סרטיפיקטים ליציאה מרומניה'. אני יודע גם שרצו להעלות אותו לאחת מרכבות המוות, והוא הצליח לרדת ממנה - ניסה לברוח וירו בו... אני מודה שהייתי בור בכל הקשור ליהדות רומניה ולעברה של משפחתי, עד שהחלטתי להצטרף למשלחת. רציתי להגיע לרומניה קודם כל כדי למצוא את שורשיי, לחפש את הקבר של דודי יוסף, שעל שמו אני קרוי.
אני מרגיש בר מזל שאחותי, דבורה אבטליון, גם היא חברת 'צוות', ראתה את המודעה בביטאון הארגון ואמרה לי: 'אולי תסע עם המשפחה?'. באותו רגע הרגשתי שזה בוער בעצמותיי! התחלתי לקרוא באובססיביות על התקופה, לחפש חומרים באינטרנט, וללמוד כל מה שאני יכול על פוגרום יאשי. גם בפגישה עם שגרירת רומניה בישראל שנערכה ב'צוות' לפני המסע, שאלתי הרבה שאלות. חיפשתי מידע שיעזור לי למצוא את הקבר של דודי יוסף - ולא היה לי קצה חוט. ידעתי שאני רוצה לראות את הבית שהמשפחה התגוררה בו.
עכשיו, אחרי המסע שעברתי, אני יכול לומר בוודאות שזו לא הפעם האחרונה שאבקר שם. כולי תקווה שהפרויקט של מצעד החיים ברומניה יהפוך לקבוע, ושארגון 'צוות' ישלח במסגרתה משלחת בכל שנה, בדומה למשלחת למצעד החיים בפולין".
טקס הזיכרון המרכזי שערכה המשלחת התקיים בבית הקברות היהודי ביאשי, הנמצא על גבעה בפאתי העיר. קדם לו "מצעד החיים" שבו, לדברי הרב וסרמן: "שילבנו ידיים והתחלנו לצעוד, כולנו במדים, עם דגלים. תוך כדי, שרתי בעברית 'הבאנו שלום עליכם', והחברים הצטרפו אליי. משתתפי המסע המקומיים, ובהם חברי הפרלמנט הרומני, נציגי הרשויות המקומיות וגמלאי הצבא הרומני, ניסו למלמל את מילות השיר. באופן אינסטינקטיבי ובלי מחשבה, התחלתי לשיר ברומנית
'ADUCEM PACE IN ROMANIA', כלומר - 'הבאנו שלום ברומניה', וכך הלכנו ושרנו, עד שנעמדנו לפני קבר האחים בבית העלמין".
תא"ל דניאל ברן המשיך וסיפר: "בתחילת הצעדה זה פשוט היכה בי. הבנתי כי אמא, אחיה וסבי צעדו בדיוק כך, באותו המקום, אחרי הארון של סבתא. ההתרגשות הייתה עצומה. הנה המעגל נסגר. אני כאן, במדים, בשבוע בו פרשתי מצה"ל, מטרים ספורים מקברה של סבתי".
מול המשלחת נשקפה חלקת הגיבורים היהודיים ממלחמת העולם הראשונה - נקייה, מסודרת, מתוחזקת. לידה אנדרטה ענקית לזכר נרצחי הפוגרום ביאשי ובהמשך קברי אחים מסודרים בטורים ארוכים מלוא העין. בצדי בית העלמין, קברים מוזנחים, מצבות עתיקות שבורות. "חיפשתי ביניהם את הקברים של סבי וסבתי. לשמחתי מצאתי אותם עדיין במצב טוב", אומר דניאל.
דניאל, במדי צה"ל רשמיים, כומתה לראשו ודרגות תא"ל על כתפיו עלה לנאום ברומנית, שפה אותה דיברו בביתו. בהתרגשות אך בקול יציב וברור אמר: "לא עוד".
בתום הטקס עלה סא"ל יוסי סגל לומר קדיש, ולהודות לראש העיר. כשעמד מולו ולחץ את ידו, קולו נחנק הוא החל לבכות. "זה פשוט פרץ מבפנים", הוא נזכר. "ניסיתי לומר משהו ולא הצלחתי. ראש עיריית יאשי, מיכאי קיריקה, שאחז בידי, אמר לרב וסרמן: 'בשביל המעמד המרגש והגורלי הזה שכולנו עוברים כאן עכשיו, אתה צריך לקיים את הטקס הזה מדי שנה בשנה' ...באותו הרגע רכשתי כבוד לדבריו".
וסרמן: "בכל הטקסים הקפדתי שאת הזרים יניחו שניים - חבר המשלחת שלנו ונציג רומני. קצין לצד קצין, ניצול לצד איש ציבור. המחזה הזה של אזרח רומני, חלק מהעם שרצח מאות אלפי יהודים, עומד עם איש צבא יהודי ישראלי ומניח זר - יש בו הרבה יותר מסמליות. הוא מעיד על הבעת צער ועל רצון לחיבור מחדש".
דניאל חווה את משמעות הדבר עת הניח זר בבית הקברות ביאשי יחד עם אלוף בצבא הרומני. "זה לא דבר של מה בכך, גם אם זה החלק הרשמי בטקס".
טקס שני נערך בקבר אחים בעיירה פודו אילואיי הסמוכה ליאשי, בו טמונים אלפי יהודים שנחנקו ברכבות המוות שנסעו הלוך וחזור על המסילה עד מותו של אחרון היהודים בהן.
טקס שלישי נערך בבית העלמין בדורוהוי - עיר שבה ב-1 ביולי 1940 התחולל הפוגרום הראשון ברומניה. שם הונח זר על-ידי ראש העיר, ראש המחוז והרב וסרמן.
עבור הרב וסרמן היה הביקור בדורוהוי מרגש במיוחד, שכן נולד בעיר זו. בנוסף, במרכז העיר, ליד בית הכנסת המקומי, העמידה העירייה אנדרטה לזכרו של אביו, הרב פנחס וסרמן זצ"ל, ששימש כרב העיר והמחוז מתקופת השואה ועד נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989.
את המשימה לפקוד את קבריהם של סבו וסבתו בגלץ, השלים דניאל עם אחותו. הוא נפרד מהמשלחת, נסע דרום מערבה לשפך הדנובה, מקום בו נמצאת העיר. "כל השנים אבא לא דיבר", מספר דניאל. "עבורו רומניה הייתה פרק חיים שנסגר - ונקבר. אבל לא עבורי. בבוקר הלכתי לבית הקברות למצוא את הקבר. השומרת בכניסה לא שיתפה פעולה ולא עזרה לי לאתר את מיקומו.
"נכנסנו פנימה - והמראה היה סוריאליסטי: סבך שיחים קוצניים, ממש יער עבות, כיסה על הקברים. פה ושם בצבצו מצבות, חלקן מעוקמות, חלקן שבורות. קשה היה לחדור דרכו. אחותי הציעה שאומר קדיש במקום בו נמצאנו. לא הסכמתי. להגיע עד לכאן ולא לפקוד את הקבר? נסעתי העירה, קניתי גרזן וחזרתי לבית הקברות. התחלתי לפלס את הדרך בצמחייה.
ידעתי באיזו שורה הוא אמור להימצא ואת מספר הקבר. 23. הגעתי אליו, אך הסתבר שזה לא היה הקבר של סבי. המשכתי להכות בצמחייה עם הגרזן עד שהגעתי. עמדתי במשימה שלי".
במסגרת המסע, נערכו גם מפגשים עם אנשי ציבור רומניים והתקיימו ערבי פולקלור הן באולם העירייה והן בבית הכנסת. בערב משותף כזה, נציג בית הנבחרים הרומני, אאורליאן מיכאי, הודה לארגון במעמד קבלת מדליית 'צוות', והצהיר: "עבורי, השי מסמל 'אמונה וביטחון' - שני התנאים הבסיסיים להבטחת עתידו של כל עם".
כתב סא"ל יצחק שטייגמן, אף הוא ממשתתפי המסע: "הביקור בבית הכנסת העתיק והמפואר על-שם הבעל שם טוב (הבעש"ט) בעיירה פיאטרה ניאמץ, לווה בהתרוממות רוח של שירה וריקודים עם ספרי התורה. צעדת החיים והטקסים לוו בהנפת דגלי ישראל ורומניה, בשירה, בנאומים ובטקסים דתיים, אותם ערך הרב וסרמן בצורה מרגשת ומרשימה.
חברי המשלחת התקבלו על-ידי ראש העיר יאשי וחברי הנהלת העיר בבניין המועצה, שיצאו מגדרם לקבל את חברי המשלחת בכבוד, בהבעת סליחה על מעורבות הרומנים ברצח יהודים בתקופת השואה ואף העניקו לכל אחד מחברי המשלחת אלבום מפואר של העיר יאשי, עם הקדשה אישית של ראש העיר.
הטלוויזיה הרומנית ליוותה את הטקסים והנציחה אותם לכל אורכם".
דניאל: "לשמוע בערב שבת, בבית הכנסת, את ראש העיר יאשי מבקש סליחה בשם כל בני העיר על מה שעשו, להאזין לחבר פרלמנט מתאר בקולו את הזוועה שעברה על יהודי שמיטלטל בקרון בהמות שלושה ימים עד מותו... לקבל את הסליחה הכנה של צאצאי אותם פורעים - זה מרגש".
יוסי: "אני מאמין שהובעה בפנינו חרטה אמיתית. באופן שבו דיברו ראש העיר וחברי הפרלמנט הייתה כוונה עמוקה. אולי הם בודדים, אך גם חרטה עמוקה וכללית מתחילה בתחושותיו של הפרט".
- ואתם מסוגלים אכן לסלוח?
דניאל: "אמא, מהמעט שידברה, שנאה אותם. שנאה ממש. אמרה כמה מנוולים היו השכנים שלא רצו לעזור. אבל אם היא הייתה חיה, אין לי ספק שהייתה מצטרפת למסע. כדי שנהיה חברה נורמלית חייבים לסלוח. אבל לסלוח לא אומר לשכוח. כשאמי הלכה עולמה לא היה מי שיספר את סיפורה. והנה, אני מספר אותו ואני מעביר אותו לילדיי ומזכיר להם כל הזמן שמדינת ישראל היא תעודת הביטוח שלהם".
וסרמן: "הקורבנות לא היו רוצים שנשכח אותם ואת הייסורים שעברו. אבל זה לא אומר שאי אפשר לשקם את היחסים. קם דור חדש, פתוח ומוכן לשמוע, אולי גם להתחרט על מעשי העבר, ולו בגלל הסיכוי הזה אנו צריכים להיות אופטימיים. תקוותי שהארגונים האמונים על נושא הנצחת שואת רומניה יתאחדו, ובנוסף למשלחת 'צוות', ייקחו חלק במצעד החיים ברומניה גם בשנים הבאות.
יהדות רומניה היא יהדות מפוארת ואצטט מדברים שנאמרו, בטקס לזכר שואת רומניה, שנערך לראשונה השנה ביד ושם: 'התנועות הראשונות והחשובות בהיסטוריה היהודית - גם החסידות וגם הציונות - שתיהן נוסדו ברומניה'. עלינו לזכור ולא לשכוח את הנרצחים".
דוד גרין
