הרב פנחס וסרמן שליט"א – שנה לעלותו ארצה
את התודה ובברכה כך חשב והכל מברכים ומודים לך, בלב חצוי כואב ומאחל מעריכים ומבינים אל צעדך בימי זקנה ושיבה לעלות ולחונן עפר ארץ ישראל.
חלום חלם האיש, קווה קיוה הוא, אך לחיים דרכים משלהם. לארץ ישראל עלה, והגשים אומנם חלום חיים אך מאחריו השאיר קהילה קדושה. מעשים, ידידים, חוויות וציפיות, וגם רכוש כלכלי אותו הכין לימי סגריר.
בשנת תרע"ז נולד הרב וסרמן. אביו רבי משולם זוסיה נפטר בדאבון לב בימי ימיו. ועול חינוכו וחינוך שאר הילדים נפל על כתפיה הצרות והחלשות של אימו האלמנה. הצדקת והחסודה מרת שרה רבקה, אשר במסירות נפש ממש הביאה טרף לעולליה ושקדה על חינוכם ולימודם לתורה ולדרך ארץ.
הרב וסרמן מספר על ימי צעירותו בהם הוא מגיע לישיבת "קישינוב" בה משמש הגאון ר' יהודה לייב צירלסון זצ"ל בראש ישיבה. ומתאר הוא כיצד ממית הוא עצמה באהלה של תורה. שוקד על לימודו וממלא כרסו בש"ס ופוסקים, וכן עוסק בלימוד השולחן- ערוך, להכין עצמו לחיי רבנות. הרב ממשיך לגולל את סיפור חיי הנעורים ותקופת הבחרות, השנה היא שנת 1941 ואני בן כ"ד שנים, מגיע לעיר דורוהוי אשר ברומניה, וכבר אז זוכה לשמש שם ברבנות, כרב חזן ומוהל, עוסק ומטפל בכל ענייני הקהילה ולא מש ממש מאוהל השמירה והחינוך שם.
ימי השואה האיומים מוצאים שם את הרב בעירו עם קהילתו, אשר מקהילה גדולה ונשאת הופכת לשבר ושבריר, פרי תכנון ומחשבה שטניים של הגרמנים האשמדאיים. את מאורעות השואה עברתי עם קהילתי ובתוכה, מתאר הרב וסרמן בכאב צורב.
בדורוהוי רומניה אני בא בברית הנישואין עם ביתו של האדמו"ר ר' חנוך מדורוהוי, היא רעייתו החסודה מרת סימא רייזל תחי' ויחד איתה בתקופה הקשה לישראל החילונו בונים את הקן המשפחתי. שנים רבות תחת משטר רודני אכזר מנהיג הרב וסרמן את עדתו בתנאים קשים כפי שהימים הקשים ההם הכתיבו, אף לא נפש יהודית רבנית ואחרת יכולה הייתה להכנס לארץ ולעיר, ולהביא את סיפור ההתעוררות היהודית בעולם החופשי שלאחר מלחמת העולם. וכל זאת לא עמד בפני הרב וביתו במילוי המשימה הגדולה של פתיחת צוהר ליהדות, לאחיות ולאחים רחוקים ונרדפים, ועמך ישראל יהודיה הטובים והתמימים של הקהילה נשאו את רבם על כפים.
חמישים שנה לוחם הרב וסרמן את המלחמה הקשה של שמירת הגחלת היהודית, וגעגועים לארץ אבות גדולים וקשים, גם הבנים שנולדו בגלות אינם ליד הרב ורעייתו, בראותו את הסכנה הרוחנית, העבירם לחוף מבטחים כאשר רק נתאפשר הדבר, לארץ ישראל נשלחו להתחנך ברוח התורה שלחם, ואז גם הגעגועים אליהם עזים, כי קשה הפרידה.
השנים שלאחר המלחמה מביאות מאות אלפים אל ציון וירושלים ובניהם גדולי תורה, סופרים, רבנים, ומושכי מעט סופרים. אלו בני קינם החדש בארץ ישראל וקולם וקול קהילותיהם נשמע ברמה, ואילו הרב וסרמן נשאר עומד על משמרתו בקהילתו הקטנה כשהוא שומר על גחלת הקדושה, ערכי היהדות, טהרת המשפחה, כשרות המזון, ושמירה על כך שהדופק היהודי ימשיך לפעום בעיירתו. מסכת עשירה של מסירות נפש שלאחר השואה, של פעילות הקרבה למען עדתו הקדושה, כאשר כל כולו גופו נשמתו ואף רכושו קודש לביצוע משימות הקודש.
וכאשר מתבקש הרב וסרמן לתאר מתחושותיו וממעשיו, דמעות נוצצות ויורדות אט אט, וא"כ בפרץ גדול, כאשר הוא מתאר את שליחת ששת ילדיו לארץ ישראל למען יבנו בתים יהודים עם תורה ויראת ה', מסר אחד מבניו כיום רב בישראל, הרב רס"ן יוסף וסרמן רבו של חיל הצנחנים, מי מסוגל כלל להעלות על דעתו משמעות הקשיים בארגון חיי קהילה בעיר רומנית תחת עול קשה וקשוח. אבי, הוא מוסיף ואומר ידע בכשרון נדיר לנווט את הספינה, ולנהל חיי קהילה בתנאים שאין קשים מהם. את כל מחוז חבל "מולדובה" לקח תחת חסותו. ומשמעות הדברים, עול קשה מנשוא ביום ובלילה, שבת וחג כי קלה היא בעיניכם. שחיטה, מסעדה כשרה,"חדר", מקוואות, בתי כנסת, שלום בית, הדיו יגמר ולא יסתיים סיפור מסירות הנפש של אבא שליט"א.
תמורת פורתא למאמץ הייתה אהבתם והערכתם העצומה של רבני ישראל אשר בדרכים לא דרכים הצליחו לקבל מידע ורשמים על מסירות הנפש שלו. תמורה וסיפוק מא"י אבל במשכנו הרומני לא עמדה לו זכות זו. שם נשחק אבינו ודוקא מצד רבנות רומניה. והעול עליו הוכבד עד לבלתי נשוא, וכל זאת אף על התחכום הרב אותו חידש והכניס אבא שליט"א, מכשיר להתמודד בחינוך ליהדות תחת שלטון קומוניסטי אכזר. ואולי דוקא בגלל כך.
אנו מגיעים לחלק כואב במסכת מפעל חייו, "שמושו בקודש ברבנות" מה מביא את כב' הרב לעזוב את עירו כמעט בהחבא כדי לחונן עפר ארץ ישראל? מורגש קושי וכאב אצל הרב, הוא מתקשה להשיב, ויותר מכך קשה לו שוב לצאת בהאשמה קשה נגד מי שהיה צריך לעמוד לימינו. הרב הראשי לרומניה, ופעל הפוכות כשהצר צעדיו ומנע ממנו כמעט לצאת ולו לזמן קצר מתחומי רומניה, ואף לראות בנים ונכדים ולשמוח בשמחותיהם. הרב ממשיך בכאב, אכן הוא נימק את התנגדותו בכך שאין לו מחליף וחלוקת הזמן בין רומניה וא"י תהרוס את הקהילה, אבל היכן רגישות הנפש, היכן ההתחשבות ברב קהילה זקן וחולה שכל משפחתו רחוקה ממנו והגעגועים עזים כמוות. מוסיף הרב בכאב, הצעתי לרב הראשי הרב רוזן, שיאפשר לי לא לעזוב, אבל לחלק את זמני בין רומניה- לישראל, וזאת הוא מנע ממני בכח ממש, וכאשר כלו כל הקיצין וקמתי ועשיתי מעשה הגעתי ארצה לשמחה של נכד, והחלטתי כי נשאר אני בארץ אבותי. היה מחיר ההחלטה כבד, כבד מנשוא שעליו כלל לא חשבתי. ביתי רכושי, כספים אשר חסכתי פרוטה לפרוטה, משמשים כבני ערובה, ועונש על שקמתי ועשיתי מעשה בן חורין.
ומה קורה כיום? אנו שואלים והתשובה מדהימה, כיום אני אמנם חי ונושם את אוויר ארץ ישראל קרוב לבני משפחתי נכדי וילדי, אבל ערום וחסר כל. ונתון לחסדם של בני ובנותי. ושואל אני בכאב ובזעם מדוע? זוהי התודה וזוהי התמורה? הגיע הדברים כי כל מוסד אליו חברתי בעבר, וממנו יכולתי לצפות להבנה וסיוע, גם אלו בלחץ ובאיומים מתעלמים ממני ומבקשותי.
אתה כועס אנו שואלים!! איני כועס על איש הוא משיב בקול עמוק מלא צער. כואב אני שואל מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי, אני תקווה אני תפילה, כי האיש שתחת שרביטו עבדתי באמונה, יתן אל ליבו זכרון פעולתי ביום ובליל, בקיץ ובחורף, טרחתי ומסעותי מעיר לעיר ומכפר לכפר, לשחוט פרה לטובת היהודים, ללמד ילד יהודי טעמי תורה לבר מצוה, יתרכך הלב כי הרי ילד יהודי הוא, יחוש אחריות לעובד נאמן להתעניין במצבו ולסייע לו, ואכן בידיו לעשות זאת.
בקשנו מכב' הרב לשמוע על שנה ראשונה בארץ ישראל, הרב וסרמן עיניו ממש דולקות בדברו על יופיה וקדושתה של ארץ הקודש, כל דקה הוא אומר מנוצלת לאהבת הארץ לתפילה ותורה. הקרבה לילדים, נחת רוח ותקווה בהם, אולם גם כאן נפלה עליו עגמה וצער, המתח, הסבל הכלכלי, אני בחוסר כל ממש, גרמו לרעייתי תחי' למחלה קשה, ועד היום טרם החלימה ומתייסרת, מעבר לנחת מהילדים ומאהבת ישוב ארץ ישראל. שהיא משוש חיינו, גם עננת צער מרחפת יום יום מעלינו, והיא שארית הקהילה שעדיין מעבר לים ונפשי נפשי יוצאת אליה - קהילה שנשארה ללא אב ודואג, ואני הרי יכולתי לעזור לה עוד כהנה וכהנה, אילו רק היה מתגבר יצר השלום על יצר הנקמה, וכל יום אני תפילה ותחינה שלא יאבדו תקוה.
ואיך חי רב ישיש עם רעיה חולה וסובלת כשביתו, כספו ורכושו סגורים בפניו. חסדי ה' עוד לא תמו וגם לא יכלו רחמיו, בנינו ובנותינו מלחמם משפיעים עלינו, כאזרחי ישראל זוכים אנו לתשלום ביטוח מינימלי, וכאמור רבה התקווה כי מוסד כהג'וינט יתעורר ולא ישכח ידיד ותיק.
לסיום תקוות וחלומות, חלום להתאחד לזמן קצר עם קהילתי בגלות אותה עזבתי בכאב ודאבה. חלום נוסף להחזיר את השלום על כנו. תקוות, להמשיך לאורך ימים ושנים עם רעייתי תחי' להנות ולשמוח נכדינו וכל המשפחה, אשר כולם הולכים בדרך אבות ואמהות, עדיין חולם אני לראות את יהדות רומניה מתאחדת ומתחשלת ברוח גבורה, קדושה וטהרה תחת שרביט מנהיגותי. אחי ואחיותי שכה חרד אני לגורלם ואהבתי רבה להם. הרב וסרמן שותק לרגע קט ומהרהר, ולאחר שמודה לבניו הרב יוסי רב צבאי ואישיות נפלאה, לבנו הרב- הזמר המביא תפילה ושמחה לעם ישראל, לכל בני המשפחה, הוא מסיים ואומר בשקט ובהתרגשות: כל הקשיים כדאיים כדי לחיות בארץ ישראל.
לא שופטים אנו ולא על מדין אנו יושבים, את סיפורו של האיש הבנו ואת סיפורו בלבד.
ש. בן- משה, "שערים" פרשת "וישב", תשנ"א
