רחוק מהעין
איש אינו מתאר לעצמו, אך משמיים מתגלגלים עניינים. הנה סיפור מדהים מן החיים. שאילולא , אני מתקשה להאמין שכך הולכים הדברים. ולמה דוקא השבוע בחרתי לספר אותו? מפני שהשבוע, מבחינות רבות, נסגר מעגל, 33 שנים אחרי שהכל התחיל. רק לפני חודשים לא רבים הסתיימה מלחמת ששת הימים. ירושלים אוחדה. כל יום- יומיים אצנו- רצנו למקום חדש אחר שהגישה אליו הותרה. חברון, שכם, בקעת הירדן, עזה, מרחבי חצי האי סיני, בית לחם, הר סיני, שארם א שייך. האופוריה השתלטה על הכל. נדמה היה שזהו. יותר כבר לא יהיו מלחמות. באותם ימים השמיע משה דיין את אמרתו הידועה: "אנחנו יושבים ומחכים לקריאת הטלפון מן המנהיגים הערביים שיבואו לעשות שלום".
מאחורי מסך הברזל שעוד עמד אז היטב על תילו הגיעו יום- יום ידיעות על התעוררות יהודית עצומה. שמחה וששון בכל מקום שבשורת השחרור והאיחוד הגיעה אליהם. אלא שהחומה הגביהה אותה. כל ארצות הגוש המזרחי ניתקו את היחסים עם מדינת ישראל ורק מדינה אחת נותרה לפליטה. רומניה. זו שמרה על נייטרליות מזהירה ומנהיגיה אז , הנשיא ובעיקר מזכיר המפלגה הקומוניסטית במדינה באותם ימים והאיש החזק ניקולה צ'אושסקו עשו הכל עשו הכל כדי שיימשך הקשר בין בוקרשט לירושלים.
כמו לישראלים צעירים רבים, חלמתי אז להגיע אל מרכזי היהודים שמאחורי מסך הברזל בברית המועצות ובפולין, בצ'כסלובוקיה וברומניה. אלא שרק יהודים בודדים הצליחו לחדור פנימה. גם אלו ברובם אזרחי חוץ שבאו בדרכונים אמריקניים או ארופיים.
ההזדמנות הראשונה נקרתה בדרכי בשלהי 1961- 1968. אחרי מאמצים גדולים של מדינת ישראל בסיוע לוחץ של האמריקנים הסכימה ממשלת רומניה לפתוח קו תעופה של חברת "אל- על" מלוד לרומניה. לישראל היה הקו הזה חשוב מאוד. שכן יהודים מרומניה הורשו כל הזמן להגר לישראל. הצנזורה הטילה איסורים כבדים על פרסום הדבר. אבל מאות אלפי יהודי המדינה הזאת עזבו אותה אט-אט.רבים מהם הגיעו לישראל. הם היו נוסעים ברכבת לוינה ומשם היו מטוסי "אל על" מביאים אותם ארצה.
פתיחתו של הקו הישיר, באותם ימים שהיחסים עם כל ארצות המזרח היו בנתק מוחלט, היה אירוע של ממש. לטיסת הבכורה הוזמנו בכירי מימשל ישראלים, ראשי ועידת הנשיאים בארה"ב שסייעו רבות למהלך, וקבוצה קטנה של עיתונאים. הייתי אחד מהם.
עשרה ימים ברומניה שמאחורי מסך הברזל הוא סיפור לגיליונות שלמים. על המארח שם, רבה הראשי של רומניה הרב מ"ד רוזן ז"ל, על היהודים בערים ובעיירות ועל האיש שקיבל אותנו בשדה התעופה, לחץ את ידינו, והכריז: "המפלגה הקומוניסטית הרומנית שמחה לארח אתכם בארצנו. שמי ניקולה צ'אושסקו, אני המזכיר הכללי של המפלגה ברומניה", והרב רוזן שעמד לידו, הוסיף ביידיש: "והוא עוד מעט יהיה גם הנשיא של הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית". וזה קרה, אבל רק אחרי 6 שנים.
עוד קודם שנסענו לרומניה ידענו רבות על מערכת הקשרים "הדוקה במיוחד" בין הרב רוזן למזכ"ל צ'אושסקו. כבר אז היו שמועות שמדינת ישראל ויהדות ארצות הברית פודים ב"כסף טוב" כל יהודי המורשה לעזוב את המדינה וכי האיש המסייע לתהליך כולו הוא ה"איש החזק", צ'אושסקו. ראינו את הידידות שבין השניים בשדה התעופה ואחר כך בקבלת פנים מיוחדת שנערכה לנו בבית המפלגה הקומוניסטית, מוקד השליטה האמיתי במדינה באותם ימים.
במהלך הסיור שנמשך כמעט שבועיים חזר הרב רוזן על אמירתו "שאין יהודי שאני רוצה שייצא את ארצנו- רומניה, שהשלטונות יימנעו ממנו את היציאה". באותו רגע שהדברים נאמרו , חשבתי לעצמי, "האם יש יהודי שהוא אינו רוצה שייצא?" יום אחר- כך הסתבר שכן. בבוקרו של אחד מימי הסירים ברחבי רומניה הגענו לעיר דורוהי. עיר ואם בישראל של דורות עברו. בתי כנסיות ענקיים עזובים, רחוב היהודים. עיר שבה צמחו גדולי ישראל ומאות משפחות יהודיות חיו בה לתפארה גם אחרי שנות השואה. אלא שגם מעיר זו יצאו יהודים ועלו לישראל והיא אט אט נדלדלה מתושביה. סיירנו בעיר, בקרנו בבית הכנסת האחד והיחיד שנותר פתוח והתוודענו למנהיגיה הרוחניים של הקהילה השוחט, הרב פנחס וסרמן. האיש החזיק את הקהילה שנותרה על גבו.
אלא שלאורך כל הביקור בדורוהוי צפיתי בתופעה משונה.הרב רוזן, המארח וכמה אנשי ביטחון שנלוו אליו ואלינו, הרחיקו את הרב וסרמן מאתנו וכמעט ולא נתנו לנו להחליף אתו מילה. האם מסתיר הרב רוזן משהו הקשור לרב וסרמן? -חשבתי לעצמי.
השיחה וה"תרגום"
בשלב מסויים של הסיור, התקרבתי אל הרב וסרמן ופתחתי בשיחה אתו, ביידיש. אך מהר מאוד נכנסו באמצע מלוויו של הרב רוזן והרחיקו בינינו. זה חזר על עצמו שוב ושוב. וככל שהרומנים התמידו במעשיהם חשתי צורך לעקוף אותם ולחדש כל קשר אל האיש. משום מה הרגשתי שהוא רוצה לומר משהו, אולי יש לו מסר אולי סוד. אבל הוא בולם את עצמו, ובכל פעם שהמלווים מרגישים שהוא מתקרב אל אחד מחברי המשלחת מיד צצים אנשי הביטחון, והרב רוזן עצמו ויוצרים את ה"חיץ".
בארוחת הצהריים שהרב רוזן ארגן לנו בבית הקהילה הצמוד לבית הכנסת בדורוהוי, חיכיתי שהרב וסרמן יתיישב במקומו ומיד מיהרתי להתיישב לידו. יצרתי עובדה קיימת. בספסל הצר, איש כבר לא יוכל להתיישב בינינו. אבל ממול התיישב אחד מעוזריו של הרב רוזן, יהודי רומני שנלווה לכל הסיור, אדם המתגורר בבוקרשט, וברור היה שחוץ מאשר יהודי העובד בקהילה המרכזית של רומניה, הוא עובד בעוד מקום.
מאחר והאיש לא שלט כנראה ביידיש, הוא הציע שהשיחה בשולחננו תתנהל רק באנגלית כדי ש"האוירה תהיה טובה יותר וכולם יבינו את כולם". הבנתי, אבל לא הייתי חייב לו דבר. מה הוא כבר יכול לעשות לי אם אדבר עם היושב לצידי ביידיש? לכל היותר לא ירשה לי לשוב לרומניה, אי פעם בעתיד, לא נורא.
השיחה החלה באנגלית, אבל מאחר והרב וסרמן לא הבין אנגלית, אמרתי ל"איש הפיקוח" הרומני שאני מתרגם את מהלך ההידברות בשולחן להרב וסרמן ביידיש. אבל האמת היא שדיברנו על דברים אחרים לגמרי.
"אתה עיתונאי", שאל אותי לפתע הרב וסרמן, בשקט.
"כן", עניתי לו.
הוא הסתכל לעבר הרומני כמתלבט, אם להמשיך ולדבר או לא, אבל המשיך.
"וכמה זמן לפי התוכנית שלכם תהיו בדורוהוי?"ת שאל.
אמרתי לו שאנחנו עוזבים את המקום בשעות הערב. אך מיד אחרי הארוחה כאן, אנו יוצאים לקניות בשוק המרכזי, נקבל שעה- שעתיים, חופשיות ואז האוטובוס הצמוד, יאסוף אותנו להמשך המסע.
עיניו של הרב וסרמן, ראיתי, אורו,
לפתע החל להשתעל בחוזקה, הניח ידו על פיו ויצא לשירותים. אחרי כמה דקות שב והתיישב במקומו. בינתיים נמשכה השיחה ליד השולחן, על העיר דורוהוי ועל כלכלתה, על מפעלי התעשייה שבה ועל העובדה שאין בה עניים.
הרב וסרמן האזין ומפעם לפעם, כך נראה, רצה להתחיל ולומר לי משהו, אבל מבטו של היושב ממולו עצר בעדו. אלא שבשלב מסויים, נקרא "איש הפיקוח" לפתור בעייה כלשהי, ובשניות אלו שהוא לא היה ליד שולחננו, תקע לידי הרב וסרמן, פתק קטן שנתלש משולי עיתון רומני ובו היתה רשימה כתובת.
ואז הוסיף בייידיש: "יש לי משהו חשוב לספר לך, אני גר לא רחוק מהשוק, והייתי מאוד מודה לך, אם בשעות החופשיות שנותנים לך, היית יכול לקפוץ לביתי. אבל בלי מלווים ומבלי שיידעו דבר".
הוא שב לצלחתו. נראה שכבר הוקל לו במשהו, התלבטתי.
אני במדינה קומוניסטית מאחורי מסך הברזל. אנשי ביטחון מקומיים מקיפים אותנו, וכון יש בקשה של יהודי האומר שהוא מוכרח להיפגש איתי, מה עושים? אולי לעת הזאת הגעתי לרומניה, אך ורק כדי להיפגש עם היהודי הזה?
האוכל, אתם יכולים לתאר לעצמכם, לא היה מלכתחילה מי יודע מה. אבל עכשיו, התיאבון כבר חלף- עבר לגמרי. ישבתי ליד השולחן, אבל המחשבות היו במקום אחר.
עוד לפני ברכת המזון החלטתי לעצמי: "אני עושה זאת. בהזדמנות הראשונה אטמע בקהל המוכרים והקונים, אשלוף את כובע ה"קסקט" הרומני שקניתי יום קודם לכן, ועד לאותו רגע לא הבנתי כלל מדוע בכלל נעניתי לרוכל שנצמד אלינו ברחובה של עיר כדי לקנותו, אשים אותו על ראשי ואגיע לביתו.
הייתה לי מפה של דורוהוי שקבלנו עם הגיענו למקום, מפה יקרת המציאות שראש העירייה המקומי מעניק רק לאורחים מיוחדים. כך הוא התייחס למשלחת הישראלית. אבל הוא חילק אותה בעותקים בודדים. האמת היא שלי הוא לא נתן את המפה. אך בקבלת הפנים שערך בבואנו ניצבתי ליד אורח אחר במשלחת הישראלית, שהיה ראש עיריית רמת- גן באותם הימים מ' קרינצקי ז"ל. הציגו אותו כראש עיר, וקרינצקי שכנראה לא היה לו מה לעשות עם המפה. הושיט אותה לי, לקחתי.
בדרך הנסיעה הקצרה אל השוק שלפתי את המפה והתחלתי לחפש את הרחוב, שאת שמו הרומני כבר למדתי בעל פה. מהר מאוד מצאתי את המקום. אך לא ידעתי היכן יורידו אותנו. ומה המרחק מן השוק אליו אנו נוסעים ועד לביתו של הרב וסרמן.
הגענו. בירידה התעכבתי. הייתי מהאחרונים. ניגשתי לנהג וביקשתי ממנו שיראה לי היכן אנו נמצאים. הוא לא תיאר לעצמו למה אני כל- כך מתעניין במיקום השוק על המפה.
"נופרובלמה", אמר. הנה אנחנו כאן והצביע על המקום. ראיתי שזה לא רחוק. ירדתי, ותוך כדי הליכתה של הקבוצה למדתי בעל פה את מסלול ההגעה. הכנסתי את המפה לכיס והצטרפתי לכל הקבוצה.
מעוכב עלייה
עיר יפה היא דורוהוי, אין ספק. עיר עם נשמה. לא פלא שיהודים רבים בחרו בה למקום מגורים. לאורך הכביש הראשי, יצאו מתוך החנויות כמה בעלים והושיטו יד ב"שולם עליכם". יהודים. אך לקנות אצלם כמעט ולא היה מה. עיר ענייה. מדינה עניה.
הגענו אל החלק הצפוף, אחד התעניין במוצרים מעץ. שני במשלחת ביקש לקנות מפות שולחן רקומות. חבר כנסת בכיר שכבר אינו בין החיים, איש מפא"י חיפש את המוזיאון. והמדריך שחש שלא יוכל הרוצה ללכת למקום אחר, אסף אותנו, הביט בשעונו ואמר: "כל מה שאתם רוצים נמצא בסביבה הקרובה, בואו ונסכם שאנחנו נפגשים בדיוק בעוד שעה וחצי, כאן ליד הבניין הגבוה. ובינתיים יוכל כל אחד ללכת לאן שהוא רוצה. אבל אל תתרחקו ובזמן שקבעתי אנחנו זזים. מי שיישאר יצטרך להגיע לנקודה הבאה בכוחות עצמו". אבן נגולה מעל ליבי.
אבל מבחינתי הכל מתחיל רק עכשיו. מי יודע אולי עוקבים אחרינו גם עכשיו. ואולי מישהו ילשין שהלכתי לבקר בבית פרטי. ולפתע המשטרה המקומית תגיע. רק זה חסר לי להעצר במדינה קומוניסטית מאחרי מסך הברזל.
הסתובבתי עוד קצת בשוק ואט אט התחלתי "לגלוש" הצידה. בכל אותו עת בדקתי בצדדים מאחור, למעלה למטה, אם אין עיניים בולשות. נראה היה שלא.
הדרך נראתה לי מוכרת. כאילו אני פוסע ברחובות ירושלים. פניתי ימינה ועוד פעם ימינה, אחר- כך שמאלה במעלה הכביש והנה אני ליד הסימטה שהשלט עליה מפנה אותי אל הבית. בשלב זה נדמה היה שמשהו נותן תשומת לב ל"זר" המהלך בסביבה. אך מהר מאוד האיש נעלם.
הגעתי. אני זוכר שעוד לפני שנקשתי השער נפתח כאילו מישהו עמד מאחורי הדלת והמתין לי. היה זה הרב וסרמן שקיבלני במאור פניו. סמלו המיוחד של האיש.
"חשבתי שתפחד ולא תגיע", אמר. הוא נראה מאושר אך לחוץ מאוד. אולי יותר ממני.
הבית נראה שידע ימים טובים. אפשר היה להבחין שיש כאן עקרת בית. הכל היה אמנם מסודר. אבל, הזוג הזה חי על מזוודות, חייו עמדו מלכת.
התביישתי אז לשאול, אם יש לרב משפחה? אך מהר מאוד ידעתי את כל התשובות לשאלות האלו.
"אני יודע שאין לך הרבה זמן וכי אתה חייב לחזור ולהצטרף לחברי המשלחת הישראלית", פתח ואמר ודמעות החלו להקוות בעיניו של היהודי הרגיש הזה.
"אני חושב שאם הסיפור שלי יגיע לתקשורת הישראלית או אפילו העולמית אני אנצל", אמר. שמעתי בבוקר את הרב רוזן שאומר לכם שכל מי שרוצה לעזוב את רומניה הוא נותן לו לצאת, אז דע לך שזה שקר גמור. אני רוצה לצאת ולהצטרף למשפחתי שכבר חיה בישראל והוא מחזיק אותי כאן כבן ערובה עם אישתי".
"מה זאת אומרת", שאלתי בתמימות רבה של עיתונאי צעיר.
"אתה רואה, אנו חיים כאן לבד. אני ואישתי שהיא בת צדיקים בתו של האדמו"ר מדורוהוי הרב פרנקל זצ"ל וילדי הגשנו ביחד בקשה לעלות לארץ ישראל, כבר לפני שנים רבות. לילדים שלי נתנו לצאת, ולי- לא. כשלחצתי לדעת מדוע מפרידים אותי ממשפחתי סרבו לגלות לי את הסוד. אך בדרך לא דרך הגעתי לכך שהרב רוזן רב הקהילות ברומניה, הטיל איסור יציאה עלי".
"ומה עשית?", שאלתי.
"מה זאת אומרת, מה עשיתי? קמתי ונסעתי אליו לבוקרשט. נכנסתי למשרדיו, בהתחלה הוא סירב לקבל אותי בטענה שלא קבעתי פגישה, אחר כך נאות והכחיש כל מעורבות ולבסוף נשבר והודה שהוא זקוק לי מפני שאני השוחט היחידי בכל האזור הגדול של דורוהוי והסביבה ואם אעלה לישראל יישארו אלפי יהודים שאני שוחט בעבורם, בלא בשר כשר. בכיתי בפניו. אמרתי לו שאישתי והילדים נקלטו יפה בארץ ישראל וגם אני רוצה לעלות ולהצטרף אליהם. אבל הוא כמו לא שומע. הוא רמז שאם אדבר עם מישהו בעניין זה הדבר רק יפגע בי. אני מתגעגע לילדי לציפורה, ליוסי, ליהודה ולאחרים. אני לא לא יכול יותר, לא יכול יותר", זעק בבכי.
עמדתי כמוכה הלם. התקרבתי אליו, נטלתי את ידו לחצתיה והבטחתי שבשובי לישראל מיד אעשה ככל יכולתי.
הבטח לי, השבע לי אמר. בכיתי איתו. עם היהודי החביב הזה הניצב בבית יהודי עם ספרי קודש הנטוע בלב הישימון הרוחני, הגויי. והיהודי הזה רוצה לעלות ולחיות עם משפחתו, ורבה הראשי של רומניה מונע זאת ממנו בכוח.
ספרתי
הוספנו ודיברנו עוד כמה דקות ונפרדנו כאילו אנחנו מכירים שנים.
יצאתי לשוב, הוא הקדים ובדק לי את השטח. " אין איש בחוץ, לך מהר ואולי כדאי שהפעם תעשה את דרכך מסביב". עשיתי כדבריו כמעט ורצתי. בדרך נתקלתי לפתע במדריך הרומני. "מה, לא קנית כלום?" שאל. הרי כל חבריך מסתובבים עם שקיות מלאות".
"לא מצאתי משהו שמתאים לי", פלטתי, אולי בבוקרשט אמצא, אבל זו עיר יפה מאוד, הסתובבתי בין הבתים, סתם כדי להנות מאוירה רומנית אוטנטית", אמרתי. מעין כיסוי לשאלה שאולי אשאל אם מישהו ראה אותי ברחובות האחרים.
הצטרפתי אל היתר הם היו טעונים ב"שמונצאס" שרכשו בדוכני הרחוב ואני בדבר אחר לגמרי. נחוש ברצון לעזור לר' פנחס לעלות לישראל. מי בכלל ברגעים שכאלו מסתכל על "סקופ" עיתונאי שבידך. התחושה היתה של "הצלת יהודי" והפעם מידי… יהודי אחר.
באוטובוס התיישב לידי עמיתי ר' יהודה דומיניץ, מי שהיה מנכ"ל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ואיש מפתח ביחסים עם הרומנים, עם הרב רוזן ומשטר צ'אושסקו. לרגע אמרתי "הנה האיש שצריך לשמוע את הסיפור". אבל בלמתי את עצמי. חששתי שעם כל רצונו הטוב של יהודה, הוא עוד עלול לפלוט משהו במהלך ביקורנו ור' פנחס יפגע, לא סיפרתי.
שאר ימי הסיור נותרו בצל הסיפור שנשאתי ב"בטן". במטוס "אל על" בדרך חזרה לא יכולתי יותר, סיפרתי ליהודה דומיניץ את הסיפור שארע. הוא נראה מופתע. ביקש שהפרסום יהיה זהיר כדי שהרב רוזן לא יפגע וגם לא ר' פנחס.
"האם ייתכן מצב שהרב רוזן יבלום עליית יהודים אם הוא זקוק להם?", שאלתי אותו. דומיניץ נזהר בתשובתו. "ברומניה הכל אפשרי", אמר.
חזרנו.
פרסמתי את הסיפור ברבים, הפצתי אותו בין עמיתי הכתבים שהפכו אותו לסיפור שהגיע לעמודים בולטים בעיתונות הישראלית והעולמית של אותם ימים. הרב רוזן נלחץ. אבל התעקש. דומיניץ התעקש בענייניו. בכירים אחרים בסוכנות ובממשל הישראלי עשו זאת. אבל העקשנות של הרב רוזן ניצחה. הוא הוסיף להחזיק ברב וסרמן עוד כמה שנים.
למה אתה עושה זאת שאלתי באחת ההזדמנויות את הרב רוזן כשהגיע לביקור בארץ. "אני רב, השיב לי, ואני פועל על פי ההלכה. רצון האיש ורצון הקהילה וצרכיה, רצון הקהילה קודמים".
הרב וסרמן עלה לישראל. התאחד עם ילדיו שגם עימם התיידדתי ברבות השנים. יוסי הפך להרב יוסי וסרמן, רב צבאי בכיר ברבנות הצבאית. ויהודה הפך, להרב יהודה וסרמן מהבולטים בזמרים ובמלחינים בשדה הזמר החסידי. כך גם הבנות כולן נשואות לרבנים ידועים ומשמשי ציבור.
הרב וסרמן בא לישראל והוא לא ידע איך להודות. "אני במקומך, אני מודה הייתי מפחד. אבל אתה ישראלי ואני יהודי מן הגלות", אמר. הוא עבר להתגורר אצל בתו בדירה דחוקה בשכונת נווה יעקוב והעיקר לגור בירושלים ועל מפעל חייו קיבל את פרס שר הדתות. התערה היטב בארץ ובקהילת נווה יעקוב, ובהיותו בן 80 נפטר, זכר צדיק לברכה.
ביום רביעי בטקס חגיגי שהיה בשכונת נווה יעקוב אחרי השתדלות של סגן ראש עיריית ירושלים הרב אורי מקלב נקרא רחוב הסמוך למקום מגוריו על שמו. הטקס היה מרשים והשתתפו בו בין השאר הרבנים הראשיים לישראל, הגר"א בקשי דורון והגרי"מ לאו, ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט ורבה של חיפה וידיד המשפחה הגרש"י כהן, ח"כ שאול יהלום,שגריר רומניה בישראל, סנדו מזור השגריר המיועד ברומניה, הרב אורי מקלב, שורה של אישי ציבור, בני המשפחה וקהל רב של יוצאי רומניה. המעגל נסגר. המדינה שילמה במשהו ליהודי יקר זה ששילם בחרותו למען יהודים אחרים.
ישראל קצובר, כ"א אדר תשס"א, 16.3.01, יום השישי
