בהסתכלות מקובלת נראית תבנית החגים-פסח וסוכות, זהה: יו"ט בתחילתו –יו"ט בסופו ובתווך- ימי חוה"מ. באמת אין הדבר כן. בסוכות אין יו"ט אלא בהתחלתו. יו"ט שבסופו אינו מכלל ימי הסוכות אלא יו"ט בפני עצמו ולא נוהגות בו מצוות הסוכות. אכן אף בסוכות שבעה ימים, ראשון חג וימים שאחריו כולם ימי חול המועד.
נמצא מיוחד הוא פסח שסופו שסופו חג ותחילתו חג.וכן מפורש בתורה (שמות יב ' יד-טז). משמע כדרך שהיום הראשון נתאפיין באירוע גאולתי מיוחד, כן גם האחרון. וימים שבתווך יונקים מן היום שעבר ומן היום העתיד – היום השביעי.
מהו זה שאירע ביום השביעי? – מפורש הדבר בפרשת "בשלח". אם נבקש למצות בביטוי קצר נאמר: ביום הראשון ט"ו בניסן יצאו מעבדות לחירות ואילו ביום השביעי בכ"א בו ניצלו ממוות לחיים שהרי הים לפניהם והשונא בגבם ואלמלא נבקע הים כי אז היו מתים בחרבם של המצרים. (עניין זה עולה בשירת הים- ארדוף)
מבחינה זאת גדול היום האחרון מן הראשון. דבר זה מיסוד של נביאים למדנו, מיסוד קביעת פורים: (מגילה יד-עא) מֵאִי דְּרוּשׁ? אָמַר רַבֵּי חִיָיא בָּר אָבִין אָמַר רַבֵּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַרְחָהּ: וּמַה מֵּעַבְדוּת לְחֵרוּת אָמְרִינַן שִׁירָה- שִׁירַת הַיָּם וְשִׁירַת הַלֵּל- כְּשֶׁיָּצָאנוּ מְמִיתָה לְחָיַיִם –מִידֵי הַמָּן- לֹא כָּל שָׁכֵן?
אפשר שק"ו זה יסודו במשקל הערכי: עדיפים חיים גם עם שעבוד עמם על פני מוות, מעין הגישה שֶׁבֻּטְּאָה ע"י אחת הכיתות בבני ישראל. זו שגרסה – טוב לנו להיות עבדי מצרים ממתנו במדבר. (שמות, יד-יב). אפשר שק"ו זה יסודו במשקל ערכי אך אין בכך הכרח, שכן אפשר לומר שיסודו של הק"ו במישור החווייתי. אמירת הלל ושבח אינה מצווה שבדיבור גרידא, בעיקרה זו מצווה שבלב והיא תולדה של חוויית אמת. מסתבר שלא דומה שחרור מעבדות לחירות לחוויה של הצלה ממוות לחיים.
הראשון הוא עניין של תהליך-לפי מסורת חז"ל היה תהליך השחרור איטי ומדורג וארך כשנה תמימה. אט אט התרגלו גם המצרים וגם בנ"י לרעיון היציאה ממצרים והשחרור משעבוד פרעה. ואף כי רגעי היציאה ודאי מיוחדים היו ונפלאים, הרי שהידיעה מראש הורידה מעט מעט בחוויה חד פעמית זאת. והיהודי שהעמיס צאצאיו ומעט מטלטליו, ספק אם שרוי היה אותה שעה בעיצומה של הודיה גדולה נוכח הצלה מפתיעה.
לא כן באירוע של הים. כאן סכנת המוות הייתה מוחשית, בכל אשר פנה, ראה האדם מישראל מוות והמצוקה הייתה מצוקת אמת מוחשת ומורגשת. והנס היה פתאומי ובלתי מושג, וכמו הרף עין והנה מצרים טובעים במימי הים השבים לאיתנם. ודאי גדול היה הלל שרחש לבו של כל אחד אז, מאשר היה לפני ששה ימים. ודאי ק"ו, אם ביום הראשון אמרו שירה- ביום השביעי על אחת כמה וכמה .
ועדיין לא הגענו למיצוי של עניין, אמרנו יציאה מעבדות לחירות, מהי עבדות, הרי זה מתואר בהרחבה רבה בתורה בפרשיות מצרים. אך חירות מהי? כלום אינה אלא העדר שעבוד, אם כך, די לומר יציאה מעבדות, שחרור מעבדות.
מעבדות לחירות-משמע חירות עניין לעצמו חיוב בעל משמעות ממשית ערכית. מעבדות יצאו ישראל בט"ו בניסן- האם זכו אז לחירות, במה התבטאה חירותם זאת? ניתן לומר כי עת שניצלו ישראל בשביעי של פסח זכו אז לחירות. וביטויה של זו החירות-השירה.
שירה שדובר בה ושהוזכר בעניינה ק"ו, שירת ההלל שירה שבחובה הוא בט"ו בניסן, לא כן שירה שאמרו ישראל ביום כ"א בניסן שירת הים, זו לא באה בחובה, אלא כל כולה יצירה עצמית של משה ובני ישראל, מרים ובנות ישראל, והרי זה בנוסף על ההלל שאמרו. עם שהגיע לכלל שירה הוא שזכה לחירות.
יצירה היא ביטויה של החירות, עד הירידה לים היו שם סיעות של בני אדם עבדים לשעבר, שנשתחררו מעולה של העבדות. והנה מן היבשה אשר בים עלה עם שיש בו סממנים של חירות נולד עם חי בן חורין יוצר.
נסכם –נמצא: בראשון-יצא מעבדות - בשביעי נכנסו לחירות. אך עם ישראל מזומן להיות עבדי ה', ולקבל עול של תורה ושל מצוות, שוב יעשה את שיטילו עליו, והיכן חירותו והיכן יצירתו? אכן מטלה של תורה היא עצמה מיסוד החירות.....
עבדי זמן – עבדי עבדים הם.
עבד ה' הוא לבד חופשי- בן חורין.
חג שמח!
