בפרשת השבוע מרוכזות יותר מחמשים מצוות עשה ולא תעשה, מהן מצוות שבין אדם למקום ומהן מצוות שבין אדם לחברו. בראש המצוות שבין אדם לחברו נמצאת המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא-יט-יח). כדי לאהוב צריך לעבוד. אהבת ישראל היא משימה הדורשת הרבה השקעה ומאמץ. לא קל ופשוט לדכא את השנאה, לא לנקום ולא לנטור, לאהוב כל אדם. רבי עקיבא אף קבע כי מצווה זו היא "כלל גדול בתורה". האומנם הוא קל ליישום? אנו מצווים גם שלא לשנוא אדם מישראל, ואפילו לא לשמור טינה בליבנו כלפיו. אך האם זה אפשרי? האם דרישות כאלה אינן מנוגדות לטבע האדם? האתגר נעשה מורכב יותר לנוכח המציאות שבה בני אדם מסוימים מחזיקים בדעות שאותן אנו שוללים בתכלית, או שהם עושים מעשים שיש להוקיע. אותה תורה המצווה עלינו לאהוב ושלא לשנוא שום אדם מישראל, קובעת בבירור מה הדרך הנכונה שהאדם נדרש ללכת בה, והיא אף חורצת את דינם של מי שסוטים ממנה.
אם כן, אהבת ישראל אין פירושה לקבל כל דעה וכל תפיסה וכל דרך התנהגות. בעניינים מסוימים אכן יש מקום לחילוקי דעות, אך כאשר הדברים יוצאים מגבולות הגזרה וחוצים קווים אדומים – יש לשלול אותם בתכלית. ובכל זאת אנו נדרשים להפריד בין שלילת דעות והתנהגויות מסוימות ובין המצווה לאהוב האדם עצמו. אנו בעצם אומרים לאותו אדם – את דעותיך ומעשיך אנו שוללים בתכלית, ונילחם בהם בכל כוחנו, אבל אותך עצמך אנו אוהבים בכל לב, ובשום פנים ואופן איננו שונאים. אך האם הפרדה כזאת אפשרית בכלל? האם כאשר אדם מחזיק בדעות המקוממות אותנו, והעושה מעשים המזעזעים אותנו, אנו יכולים לשלול את דעותיו ומעשיו ובה בשעה לאהוב אותו עצמו?
ובכן, זה האתגר. אהבת ישראל היא משימה הדורשת הרבה השקעה ומאמץ. זה לא קורה מעצמו. טבע האדם לאהוב בני – אדם מסוימים ולשנוא אחרים. הנטייה הטבעית שלנו היא לרצות ללמד לקח את מי שפגע בנו. לא קל ופשוט לדכא את השנאה, לא לנקום ולא לנטור, לאהוב כל אדם. כאן נדרש קודם כול לימוד רב. להבין שכל יהודי הוא אח, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. וכמו במשפחה, יכולים להיות בה ויכוחים מרים, אבל עדיין משפחה היא משפחה. כך כל בני העם היהודי הם יחידה אורגנית אחת. נשמה גדולה אחת שהתפצלה לגופים רבים. אחרי הלימוד נדרשת הפנמה. לחשוב על כך שוב ושוב ולנסות להפנים את הדברים. ואחרי כל זה העבודה העיקרית היא התרגול- לעורר אהבה בלב למי שחושב אחרת, להתגבר על הכעס ועל יצר הנקמה, אין זו משימה קלה, אך היא מוטלת עלינו, ובמיוחד בימים האלה.
כהגדרת הרמב"ם, מצווה לאהוב כל אדם מישראל, אולם אומר הקב"ה למשה דע לך כי מצווה חשובה זו קשה מאד לבצעה הלכה למעשה, בגלל שתי סיבות:
א) אי אפשר לצוות עליה על-ידי צווים ופקודות. שהרי אי אפשר לצוות על אדם שיאהב או ישנא, כי זה עניין שבלב ועל הלב אי אפשר לצוות.
ב) איך אדם יכול לאהוב את הזולת כפי שהוא אוהב את עצמו? לכן הננו לומדים בתלמוד (שבת ל"א, א) ששקולה מצווה זו כנגד כל התורה. רבי עקיבא, גדול התנאים, אמר שמצווה זו היא: "כלל גדול בתורה".
וכבר מסופר על כך שבשעה שבא הגר לפני הלל הזקן ובקש ממנו ללמדו כל התורה כולה על רגל אחת (דהיינו לקבל תמצית התורה) אמר לו הלל: מה שעליך שנוא אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה.
המפרשים מתלבטים להסביר למה נקט הלל ביטוי שלילי ולא נקט ביטוי חיובי? כלומר, מדוע לא אמר "מה שאתה אוהב תעשה לחברך", אלא אמר "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
והם מסבירים, שאצל עם ישראל ישנם אנשים המדברים גבוהה גבוהה על אהבת ישראל, אהבה לזולת, ברם כשמגיע לידי מעשה אינם מוכנים ואינם מסוגלים להיות גם נאה מקיימים. ברור שהתורה מתכוונת לאהבה שיש לה פרות, שיש לה מעשים שתבוא לידי ביטוי בעזרה לזולת, בגוף בנפש, לא אהבה יבשה מופשטת, אלא אהבה שהזולת ירגיש אותה על עצמו ובשרו.
הלל חשש, שמא הגר הזה יסתפק באהבה מופשטת ויבשה, ויחשוב שבזה בלבד מקיימים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" , לכן אמר לו במודגש בביטוי שלילי כדי שידע בדיוק למה הוא מתכוון: כשם שאתה אינך רוצה שיצערו אותך כך אל תצער את הזולת, וכשם שאתה רוצה שיעזרו לך בעת צרתך כך תעשה לחברך - זוהי אהבת ישראל אמיתית מקורית ויסודית.
בימינו נודעת חשיבות מיוחדת למצווה זו כי זהו יסוד היסודות והתשתית עליה מוקמת החברה במדינת ישראל ועל ידי כך נמשיך ונבטיח את קיומנו בארץ אבות.
איך לחנך לאהבה ?
מדרך הטבע האדם הוא אנוכי. הוא רואה כל הנגעים של אחרים חוץ מנגעיו שלו עצמו. מתקבל הרושם שלאדם שתי נקודות מבט שונות בחיים: האחת בקשר לענייניו ומעשיו שאותם הוא רואה בעין יפה, ואילו השנייה כלפי הזולת שהיא נקודת מבט ביקורתית ומלאת טענות. כל עוד שתי נקודות מבט אלה מהוות קנה מידה, הרי זה סימן שחסרות לו אהבת ישראל ואהבת הזולת.
מספרים על אחד מגדולי החסידות, שבא לפניו ילד כדי ללמדו א,ב,ג... הרב לימד אותו והצביע על שתי "יודים" סמוכות זו לזו, שקוראים אותם שם השם. הילד מצא בסידור שתי נקודות של סוף פסוק וחשב שזה גם שם השם. ענה לו הרבי, דע לך בני ,אם שתי היודים סמוכות זו לזו, אזי זה שם השם, אבל שתי יודים שעומדות אחת על גבי השניה וכל אחד רוצה להיות יותר גבוה מהשניה, פירוש הדבר זה סוף פסוק, אין המשך .
"ואהבת לרעך כמוך" מתקיים רק בתנאי – כמוך, שהיו בשורה אחת באותו מעמד, אזי אפשר להגיע לאהבת ישראל אמיתית.
