זוהי פרשת הדרכה להליכות חיים לנימוסים להנהגה חיובית ונאמרו לגדולים שבתוכנו- הכוהנים או המנהיגים, משום שהתנהגותם משמשת דוגמא לאחרים. הדברים הם אקטואליים ביותר היום, שהנהגה מצטיינת בהתבטאות גסה, חוסר נימוסים, בהשמצות. זה מה שנאמר בפרשת אמור: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמו", ויש להבין מהו כפל הלשון של "אמור"- "ואמרת", מסביר רש"י- "ואמרת, להזהיר גדולים על קטנים".
עוד יש להבין, מדוע בדבר שנוגע לכוהנים לא נאמרה הלכה זו ישירות לאהרון ובניו, ומדוע נאמרה הלכה זו בתחילה למשה על מנת שהוא יעבירה לאהרון ולבניו? וכן מיצינו בפרשת "שמיני" ( י'-ח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבוֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" הרי מפורש כתוב שדבר שנוגע לכוהנים כמו שתוויי יין, נאמר ישירות לכוהנים ולא באמצעות משה רבינו. ואפשר לומר שהתורה באה כאן ללמדנו יסוד גדול ונשגב. שהרי התורה מדברת כאן על עניינים רוחניים כמו שנאמר: "לנפש לא יטמא" (כא-א) שהוא איסור הטומאה למת. עניני טומאה וטהרה, עניינים רוחניים, אלו דברים שא"א לראותם ואפילו לא להבינם בשכל פשוט, אלא חוקי התורה כך נאמרו, והם דברים שברוח, והאחראי על ענייניו הרוחניים של עם ישראל הוא המנהיג הרוחני בלבד. גם אהרן הכהן לא יכול היה להודיע נושאים אלא אף שהם שייכים ישירות לו ולבניו, אלא אך ורק באמצעות משה רבינו שהוא מנהיגם הרוחני של ישראל, ורק דרכו יכולים להיאמר כל הדברים הנוגעים לנפש ולנשמה. אבל לא כן בעניין המצווה של "יין ושכר אל תשת" שאילו מן הדברים החומריים של אכילה ושתייה, ומכיוון שהדברים נוגעים לכוהנים בלבד, בדברים אלה גם הציווי יכול להיאמר ישירות לכוהנים.
והנה טבע האדם הוא כזה, שבשומעו דברים הנוגעים לעניינים שברוח, הוא תמיד סבור שהכוונה אל אחרים ולא אליו עצמו, ורק בעניינים חומריים גשמיים כל אדם רוצה שהדברים יהיו מוכוונים אליו, וכך הוא גם מבין את הדברים, ולכן כשנאמרו בפרשתנו דברים הנוגעים לרוחניות אומר הקב"ה למשה "אמור אל הכוהנים בני אהרן", אבל זה לא מספיק אלא "ואמרת אליהם", הם חייבים לדעת שאין הדברים אמורים רק כלפי אחרים אלא הדברים נאמרים גם להם עצמם. ולכן התורה כפלה את לשון האמירה. בזה נבין דברי חז"ל במד"ר בפרשתנו: "אמר רבי יהושע, מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהגיו", ויש להבין מה הקשר בין דברי חז"ל אלה לבין תחילת הפרשה, אולם לפי מה שנתבאר אפשר לומר, שהקב"ה הראה לו "דור דור" מנהגיו ושופטיו, שבכל הדורות המנהיג הרוחני הוא זה שצריך להיות הקובע בעניינים שברוח ודברים רוחניים צריכים לעבור אך ורק באמצעותו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. ואת זה לומדים מהתחלת הפרשה, ומכאן נלמד דרכי הנהגה לדורות.
ואם יתמה הציבור, מדוע התורה נתנה כל כך הרבה כוח בידי המנהיגים הרוחניים בעם ישראל, ולמה היא כל כך מחשיבה סדר זה שענייניו הרוחניים של עם ישראל יביאו דרך המנהיגים הרוחניים בעם, וממנו תהיה ההשפעה לכלל ישראל? את התשובה לכך נמצא אצל היהודי המאמין בי"ג העיקרים שבאחד מהם נאמר: "אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא", ע"כ הוא חייב בד בבד להיות מאמין באמונה שלימה גם בדברי חז"ל, ובלי האמונה בהם ובדבריהם, גם האמונה בתורה שבכתב איננה אמונה ואין לה כל ערך. משום כך אומר רבי אלעזר בן שמוע בפרקי אבות:( ד-טו) ומורא רבך כמורא שמים, כי הרב הוא ממשיך התורה, והוא עצמו עם התורה עצמה- יחד המה, ולכן ה"מורא" מהרב צריך להיות באותה מידה כמו "המורא משמים". ומי הוא זה הנקרא "רב", אומרת המשנה בפרקי אבות (פרק ו'): אפילו למד ממנו משנה אחת, הלכה אחת, ואפילו אות אחת, צריך לקרוא לו רבי אלופי ומיודעי כמו שקרא דוד המלך ע"ה לאחי תופל.
על אחת כמה וכמה מי שלמד "מהרב" ו/או חבר, הלכה, חידוש, אגדה, הליכות חיים לנימוסים, שצריך לקרוא לו "רבי אלופי ומיודע" ולהיות מוראו כמו המורא משמיים.
שני סוגי קדושה לישראל ולכוהנים
"בפרשת אמור נאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון וגו' קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם וגו' " (ויקרא כא, א-ו).
ויש להבין מה הציווי המיוחד הזה לכוהנים "קדושים יהיו", הרי ציווי זה נאמר כבר בפרשה הקודמת שנאמרה אל כל עדת בני ישראל "ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם", וזה כולל גם את הכוהנים, א"כ למה התורה צריכה הייתה לציווי מיוחד לכוהנים שבפרשתנו?
מסביר זאת הרמב"ן על פי דרכו שהקדושה היא הפרישות וכפי שביאר הוא זאת בארוכה בתחילת פרשת קדושים, וכאן ההסבר יהיה שאפילו במותר לישראל יהיו הכוהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונישואי הנשים שאינן הגונות להם.
והנה עצם הציווי של "קדושים תהיו" טעון הסבר, משום שמצווה זו לא נתפרשה בתורה ולא ברור איך מקיימים מצווה זו ומה על האדם לעשות כדי להתקדש ולהיות קדוש? הרמב"ן ז"ל מפרש עניין זה בדרכו, שכוונת התורה להזהיר על פרישה מדברים שלא נתפרש בתורה לאיסור, כמו אכילת בשר לשובע שמדין תורה אין בכך כל איסור, אבל האוכל בשר וממלא בה את כריסו הרי הוא – בלשון הרמב"ן-" נבל ברשות התורה". וכן השותה יין לשכרו, וכל המקרים הדומים שאינם אסורים, אבל הפורש מהריבוי בהם הוא נכלל בכלל "קדושים תהיו".
בסוף הפרשה ישנו פסוק דומה בתכלית כבתחילת הפרשה, אלא שהתוספת שהתורה מוסיפה בסוף הפרשה זורקת אור חדש על כל עניין זה של "קדושים תהיו". אומרת התורה בסוף הפרשה( כ,כו)-"והיותם לי קדושים כי קדוש אני ה' , ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". דהנה בהגדה של פסח אנו משבחים ומודים לה': " שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". מצב זה שהחל בלבן – נמשך עד עצם היום הזה.
שנאה תהומית זו בכל דור ובכל מקום כמעט, בין אם גרים שם יהודים ובין שלא גרים שם יהודים, מה שורשה? עם ישראל נבחר ע"י הקב"ה להיות לו לעם סגולה מכל העמים ( פ' יתרו). תפקיד זה יצר קנאה ושנאה כאמור: "אין שנאה כשנאת הדת", דבר זה מבואר (בגמ' שבת פו), מדבר סיני-שבו ירדה שנאה לאומות העולם. אך כאשר היהודים שוכחים את תפקידם המיוחד ורוצים להידמות לגויים, גם אז ממשיכה השנאה כנגד היהודים להתקיים, ולכן נאמר בסוף פרשתנו קדושים "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" .
ועל כך בדיוק מצווה התורה "קדושים תהיו שכדי להיות מובדלים מאומות העולם על האדם לקדש עצמו בקיום גופי התורה המכילה מצוות רבות המקיפות את חיי היהודי בבית ובחוץ, בעיר ובכפר, במשפחה ובציבור, ביחסו לחלש ולחזק, לבן עמו ולגר, לקרוב ולרחוק לאוהב ולאויב. כי התורה ומצוותיה מקיפים הם כל חי האדם כי כל החיים כולם של היהודי מובדלים הם באופן טוטאלי מחיי האומות העולם. וחז"ל אמרו כי מה שנאמרה מצווה זו בהקהל, דהיינו בבת אחת לכל יהודי ויהודי בלי יוצא מן הכלל, הוא כדי לומר לנו שקדושת ישראל אינה עניין לאחד או לשניים בדור או לאנשים מיוחדים שהם מועטים, אלא כל אחד ואחד מישראל יכול צריך וחייב להיות קדוש ע"י מעשיו ופעולותיו הקטנות והגדלות בכל שטחי החיים, יום יום שעה, שעה. אין אדם צריך לעשות איזו פעולה יוצאת מן הכלל, איזה מבצע חד פעמי מרשים כדי להיות קדוש. בכל דרכי החיים ה"עשה" ו-"לא תעשה" של כל יחיד הם העושים אותו קדוש .ההבדל בין ישראל לעמים הוא בזה שאצלם החיים והקדושה הם שני תחומים נפרדים, והאדם הרוצה להיות קדוש –לשיטתם מתנזר מן הטבע, מן החיים, מסתגר בין חומות, הולך ליערות והרחק מעיר הוא מתקדש. לא כן עם ישראל, אנו נצטווינו שכולנו ולא יחידים שבנו, נהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ולא ע"י התנזרות מהחיים אלא ע"י קידוש החיים בבחינת "בכל דרכיך דעהו".
שְׁנֵי סוּגֵי קְדוֹשָׁה לְיִשְׂרָאֵל ולכוהנים= פרשת אמור
" וְיֹאמַר ה' אַל משה אמור אֶל הכוהנים בְּנֵי אַהֲרֹן.. קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לאלוקיהם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אלוקיהם"..וְיֵשׁ לְהָבִין מָה הַצִּוּוּי המיוחד הִזָּה לכוהנים "קְדוֹשִׁים יִהְיוּ ", הָרֵי צִוּוּי זֶה נֶאֱמַר כְּבָר אֶל כָּל עֵדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אלוקיכם",וְזֶה כּוֹלֵל גַּם אֶת הכוהנים, א"כ לָמָּה הַתּוֹרָה צְרִיכָה הייתה לְצִוּוּי מְיֻחָד לכוהנים?
מַסְבִּיר זֹאת הרמב"ן עַל פִּי דַּרְכּוֹ שֶׁהַקְּדוֹשָׁה הִיא הַפְּרִישׁוּת כפי שהסברנו, וכאן הַהֶסְבֵּר יִהְיֶה שֶׁאֲפִלּוּ במותר לְיִשְׂרָאֵל יִהְיוּ הכוהנים פְּרוּשִׁים, ייבדלו מְטֻמֵּאת הַמֵּתִים וְנִשּׂוּאֵי הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן הֲגוּנוֹת לָהֶם בְּטָהֳרָה. אבל דּוֹמֶה שְׁנִיתֶן לְהַסְבִּיר אֶת הַדְּבָרִים בַּדֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
יֵשׁ הֶבְדֵּל גָּדוֹל וּמַהוּתִי בֵּין " קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ " שֶׁנֶּאֱמַר לְכָל עֵדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְבֵין " קְדוֹשִׁים יִהְיוּ " שֶׁנֶּאֱמַר לכוהנים. וְהַהֶבְדֵּל הוּא כֻּלּוֹ מְתֻמְצָת בְּהֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר לכוהנים " וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אלוקיהם", כְּלוֹמַר הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּה קְדוֹשָׁה שֶׁל מצווה מתרי"ג מִצְוַת, שֶׁהֲרֵי אֵין בתרי"ג מִצְוַת מיצווה שֶׁל" קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ ", אֶלָּא הכוונה היא שֶׁקְּדוֹשָׁה זוֹ הִיא דָּבָר חִיּוּנִי וְחָשׁוּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, וְיִתְרוֹן לַנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִית שֶׁתִּחְיֶה בַּקְּדוֹשָׁה.
אוּלָם, הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה אֵצֶל הכוהנים הִיא לֹא רַק תּוֹסֶפֶת וּמַעֲלָה אוֹ יִתְרוֹן, אֶלָּא הכהונה מַהוּתָהּ הִיא קְדוֹשָׁה , וְאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד בֵּין כְּהֻנָּה וּקְדוֹשָׁה. וְלָכֵן אִם הַכֹּהֵן אֵינֶנּוּ מִתְנַהֵג בַּהֶתְאֵם לְמַעֲלָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, הֲרֵי שֶׁמִּיָּד נִגְרַם כָּאן חִלּוּל ה'.
דווקא בימים אלה הבה נתפלל כי גם בעת מחלוקת בין אחים שהיא לגיטימית ומותרת , נדע לשמור על אחדות בלי דרישה לאחידות.
עוד מסביר שם הרמב"ן שציווי זה נאמר לכהן, מאחר שהוא מקריב את לחם אלוקיך- לכן, קדוש יהיה לך, כי על ידו אני מקדש את כולכם ומשרה שכינתי במקדשכם. עד כאן הדברים בפשוטו של המקרא. אבל דומה שניתן להסביר את הדברים בדרך אחרת.
ומשום כך התורה קושרת ומחברת בין הדבקים "קדושים יהיו לאלוקיהם", ולא יחללו שם אלוקיהם", משום שהתנהגות הסותרת את דיני הכהונה היא סותרת את הקדושה, ודבר הסותר את הקדושה הרוחנית העילאית הזאת- שווה לחילול ה'.
משום כך ישנה כאן אזהרה מיוחדת אל הכוהנים "קדושים יהיו", אזהרה לסוג המיוחד הזה של קדושה. ונראה להוסיף כאן נקודה נוספת על אותה דרך.
הנה הציווי או האזהרה של "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' מקדישכם" שבפרשת קדושים, אזהרה זו נאמרה "לכל בני ישראל", ובתוך כלל ישראל ישנם כאלה שהם בעלי תורה, וכאלה שאינם בעלי תורה, כאלה שיש להם יראת שמים ואחרים שאין להם יראת שמים, והציבור תמיד הוא מורכב מכל גווני הקשת האפשרית, ולציבור זה נאמרה האזהרה של "קדושים תהיו", שהיא רק מעלה ויתרון ותוספת חיונית וחשובה כפי שבארנו. ברם אלה שמקבלים על עצמם עול תורה ומצוות, וכל חייהם הם חיי תורה עפ"י דין תורה, ובדעת התורה, אלה נכנסים לאותה קטגוריה של כוהנים, אצל אלה הקדושה היא לא רק תוספת ויתרון או מעלה, אלא שהם עצמם קדושה, התורה עושה אותם לקדושים ולמהות של קדושה.
וכך אומרת התורה לפני קבלת התורה בסיני "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו), כלומר ע"י קבלת התורה ישראל נהפכים לקדושה מסוג הקדושה של כהונה שהיא כולה מהות של קדושה. ומכאן , שבן תורה המתנהג שלא עפ"י רוח התורה או בצורה שאין רוח חכמים נוחה הימנה, גורם לחילול השם גדול.
וכך פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות יסודי התורה הי"א): "ויש דברים אחדים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל השם" וכל זה עפ"י הגמרא במסכת יומא (דף פו), והיינו משום שהקדושה אצל בן תורה היא חלק בלתי נפרד ממהותו, ולכן אם עושה דברים הסותרים את מהותו הקדושה כבן תורה, גורם לחילול השם, וכפי שהתורה מקשרת זאת בפרשתנו "ולא יחללו שם אלוקיהם".
שבת שלום ומבורך!
