פרשת בהר עוסקת ברובה הגדול במצוות שמטרתן לבנות חברה אידיאלית: שמיטה, יובל, מתן צדקה ועזרה לזולת ובענייני כלכלה, ברמה הפרטית וברמה הלאומית, שיוצרות חברה שבה גם החלש וחסר הכישרונות יכולים לחיות בכבוד.
שני המשטרים השולטים כיום בעולם ה"מודרני" – המשטר הקפיטליסטי והמשטר הסוציאליסטי, יצרו מציאויות אכזריות של פערים ודיכוי. התורה יוצרת חברה מגוונת שבה יתאפשר למוכשר ולחכם להתעשר עד גבול מסוים. השמיטה והיובל יוצרים מנגנוני הגנה לחלש ובלמים לחזק. מעת לעת העשיר נאלץ לוותר על העודף רכוש ולהחזיר לעני את נחלת אבותיו, לאפשר לו לצאת מהחובות המעיקים עליו ולהתחיל מחדש לחיות בכבוד ובעצמאות ככל אדם שנברא בצלם.

המשטר והחוקה של התורה:
אל תונו איש את אחיו- על פי מילון ספיר: הונאה=הטעייה, מרמה. מדוע התורה מציינת פעמיים את הפועל "להונות"? הגמ' בבא מציעא (נח, ב), יש אונאת ממון ואונאת דברים שזה לא הונאה שהיא שקר כיוון שכבר כתוב "מדבר – שקר תרחק". המפרשים מרחיבים שם שלא להטעות אדם ולא להוליך שולל. כל הפירוט הרב שהגמרא מביאה בא להדגיש שהונאת דברים היא פגיעה, זלזול, הטעיה, השפלת הזולת, רשעות, צער וביזוי. ויש לזה דין של מלבין פני חברו ברבים המקביל לשפיכות דמים ואין לו כפרה. לסיכום, שאיסור הונאת דברים הוא איסור גורף ביחסי אנוש, ומוזהרים בו שבכל פגיעה בזולת, בייחוד אם הוא חלש או אישה, הקב"ה מגונן עליהם ובא חשבון עם הפוגע עד כדי אבדן עולמו.

התורה אינה עוסקת בזכויות האדם אלא בחובותיו. חוקת התורה אינה נתונה לרצון האדם אלא נקבעה על ידי הבורא היודע מה טוב לאדם ומה טוב לחברה. כל חוקי התורה הן מצוות, מלשון ציווי – הוראה שנתן לנו הבורא, ואנו חייבים לקיימן גם כשהן למעלה מהבנתנו. גם העזרה לזולת היא חובה המוטלת עלינו על ידי הבורא ולא על פי שיקול מצפוני ומחשבתנו שלנו. הרמב"ם גורס בספרו "שמונה פרקים" פרק ד' שכל המצוות שלכאורה נקראות מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות שבין אדם למקום והן גזרת מלך, והן ניתנו כדי לעזור לנו להילחם ביצר הרכושנות והקניין שהוא יצר חזק מאוד, וקשה מאוד לעמוד בו. וזוהי אחת ממטרות השמיטה והיובל.

מנגנוני הגנה לחלש:
התורה מצווה עלינו לעזור לזולת מיד עם התגלות המצוקה, שהרי אז קל לסייע לנצרך קודם שיתדרדר: כה-לה- לט- מז. חובתנו לעזור לו לפני התרסקות טוטאלית ואין לנו רשות להפקירו.
אם כן התורה מפעילה מנגנוני הגנה כלכליים כדי למנוע התדרדרות. תחילה צדקה ועזרה סוציאלית, ואם לא נושע, מגיעה שנת השמיטה, וכל החובות בטלים, והאדם יכול להתחיל חיים חדשים, ובבוא היובל תוחזר לו גם אחוזתו –מעין רפורמה אגררית ללא מלחמות וללא אלימות ושפיכות דמים המצויות במשטרים סוציאליסטיים אכזריים.

אמונה וביטחון בה':
ירדה התורה לסוף דעתו של האדם והבינה כמה קשה לקיים את המצוות השמיטה, כמה קשה לאדם להתנתק מרכושו למשך שנה שלמה, להפקיר את שדהו ואת השדות שרכש במיטב כספו ולראות כיצד זרים עושים באדמתו כבתוך שלהם. לכן חייב האדם מעל לכול לבטוח בה' שידאג לפרנסתו ולמחייתו: כה- כא- כב. המסקנה הנלמדת מכאן שמוטב היה אילו העם היה שם מבטחו בה' בלי להרהר אחר מצוותיו. אז חזקה שהקב"ה יבטיח את הפרנסה לעם בשפע.
המלווה בריבית הוא עבריין שבין אדם לחברו. לא ממש רוצח, אבל דורס ופוגע באחיו העני הנזקק להלוואה. יש במעשהו גם פגיעה בעצמו: הוא נהנה מפירות כספו מבלי שיתרום תרומה של יצירה ועבודה בעולם. "פניך דומים למלווי בריבית" הוא ביטוי שאומר – אדם שנהנה מן העולם בלי יגיעה ועמל. ואין זו מחמאה, גם אם מבחינה חומרית הוא נראה מדושן עונג.

אגב, יש לשים לב לכך שההלכה הגבילה את הקיצוניות של התנגדות לריבית, מפני שלעתים ההלוואה בריבית אינה נובעת מתאוות בצע, ואינה מבוססת על פגיעה בחלשים, אלא היא דרך לשמר ערכו של הכסף, ולהניע את גלגלי העשייה באמצעות אשראי. מכאן הגמישות המסוימת שמגלה ההלכה ביחס לריבית בהקשר של כלכלה ובנקאות מודרנית.
שבת שלום ומבורך!