איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו שאין סופה להתקיים. (אבות פ"ה י'). המקור בסיפור המעשה המתואר בפרשה זו. מול המחלוקת הפסולה זו מעמידים חז"ל מחלוקת ראויה ולגיטימית מחלוקת לשם שמיים - הלל ושמאי שסופה להתקיים.
שתי הפרשיות "שלח" ו"קרח" קרובות הן, לא רק בגלל סמיכתן אחת לשנייה, אלא גם בגלל התוכן והתוצאות. יש חילוקי דעות בין המפרשים מה קדם למה, מרגלים או מחלוקת קרח. התוצאות הן טרגיות בשני המקומות, בשני המקומות המדובר על גדולי הדור ומנהיגיו של אותה התקופה וכך כתוב "ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים ומי הם? "נשיאי העדה קרואי מועד אנשי שם ויקהלו על משה ועל אהרן". משעמם לא היה שם.
מנהיגותו של משה במדבר עומדת כל הזמן במבחן והוא מוצא את עצמו בכל פעם מול קבוצת כוח אחרת המערערת על מקומו וסמכותו. בפרשת "שלח" למדנו על הטרגדיה הגדולה שדור שלם נידון למיתה וחיכה כמו במחנה-מוות ליום הפטירה. המרגלים ששבו מתור את הארץ עוררו את הבכי הקולקטיבי בליל ט' באב והקב"ה קבע בכי לדורות בט' באב. על רקע זה אנו נכנסים לפרשת קרח. פרשה זו מוכרת כ"מחלוקת שאינה לשם שמים", אירוע שהפך להיות סמל למחלוקת שאינה ראויה. נזכיר לעצמנו לרגע את נתוני הפתיחה: כמה קבוצות אינטרסנטיות חברו יחד כדי להפיל את משטרו של משה. קרח הוא ראש המרד של הקואליציה הזו ולכן לעולם תישאר המחלוקת הלא טהורה הזו חרותה על שמו: "מחלוקת קרח ועדתו". הטענה הדומיננטית והרצינית של הקבוצה הגדולה במרד (250 איש נשיאי עדה) היא כנגד השתלטות משה על מרכזי השלטון: "מדוע תתנשאו על קהל ה'". בשונה מכל הטענות שהוטחו במשה בעבר, הפעם נזרקה כלפיו ביקורת אישית. כשהציבור מתלונן על החזון ועל הדרך יכול המנהיג להתמודד באופנים שונים: ויכוח, התעלמות, שכנוע או התפטרות. אך כשחיצי הביקורת מופנים אליו אישית הכול מתערער. הכתם האישי אינו קשור למנהיגות אלא לאישיות.
ולמה לא זכה? הסיבה "ויקח קרח" – לקח לעצמו (רש"י) הוא לא חכה שיכבדו אותו, וימנו אותו בנשיאות, ורצה לקחת בעצמו כבוד, ולמעשה דברים כגון אלה לא נלקחים בעצמם. בנוסף עוד תשובה- עינו הטעתו, עיני האדם שמשו אצל חז"ל כמונחים לתכונות הנפש של האדם, הן לחיוב והן לשלילה. אדם שאפתן בדרכים לא כשרים "רע עין", אדם שלבו טוב, אדם שאינו מקנא בזולת נותן "בעין טובה", מי שמקנא בחברו נקרא "צר עין", הוא שהעביר את קרח על דעתו. לא לחנם קבעו חכמנו תפילה מיוחדת בוידוי, על חטא שחטאנו לפניך בצרות עין, חבל רק שתפילה זו נאמרת רק ביום כיפור ורק בפי באי בית כנסת, וידוי זה ראוי היה לאומרו יום- יום, שעה- שעה ע"י כולם. רבי יוחנן בן זכאי שאל איזו דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר ענה עין טובה זה העיקר, ועין טובה מהי? יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך. אמרנו אצל קרח "עינו הטעתו" עין אחת לא שתי עיניו, כי בדרך כלל ניתנו לאדם שתי עיניים שבאחת הוא צריך לראות את עצמו ובשנייה את הזולת, הטרגדיה של קרח הפיקח הייתה שכל מעיניו ומחשבותיו השקיע רק בשטח עין אחת הדואגת רק לטובת עצמו, וזה התנקם בו בעתיד.
מדוע לעג קרח על ציצית ומזוזה? ויש לשאול, מדוע טען קרח את טענותיו מטלית ומזוזה דווקא? בהם לעג קורח ועדתו. ניתן לומר, לפי שקרח רצה לפרוק מעליו כל עול של שמירת מצוות, ורצה להראות לכולם שהוא אינו זקוק לשמירה חיצונית כלל ועיקר. כי מהותה של מצות ציצית היא שמירה המגוננת על האדם לבל יאונה לו כל רע, וגם המזוזה היא שמירה לבית ושומרת על האדם שלא יחטא, לא בסתר ולא בגלוי. ואומרים חז"ל: "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא יחטא שנאמר : והחוט המשולש לא במהרה ינתק ביסוד המצוות הללו יש הרגל של יראת שמים וקיום מצוות, שכן בציצית רמוזים תרי"ג מצוות, ובמזוזה שאדם מנשק בכניסתו וביציאתו הוא חורט על לוח לבו יראת ה' ומביע את רצונו העז לקיים את כל מצוותיו. האדם מועד לחטוא, כמו שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ודאגה התורה לשמירה על האדם שלא יחטא ולא ייפול ברשתו של היצר האורב לו בכל עת, והמזוזה והציצית הם בכלל אותם שומרים. קורח היה בעל גאווה גדולה, והיה מתרברב שהוא אינו צריך שמירה, ולכן השתמש דווקא באותם דברים ועיוות את ההלכה על מנת ללעוג למשה ואהרן. קרח לעג לשתי מצוות אלה לפי ששניהם עשויים לזיכרון, וקרח אמר היות שכל העדה קדושים וצדיקים לא צריך דבר המזכיר להם ביראת החטא, וכך היה משכנע את העם שיסכימו אתו במחלוקת. קרח ואהרן שניהם היו מאותה המשפחה, ומאותו אילן יחוס שניהם התעטפו למעשה בטלית שכולה תכלת זכות אבותיהם, ההבדל בניהם התבטא בייחוס עצמו. אהרן זכה להיות אוהב שלום ורודף שלום, ומאידך קרח היה הניגוד הגמור של אהרן כפי שהסברנו. בטלית התכלת שלו הצליח אהרן הכהן להטיל ציצית, ואילו קרח לא רק שלא הוסיף ציצית בטלית של הוריו הוא קלקל וקרע את הטלית, ולמרות כל זה לא נתבייש לדרוש זכויות. הוא הדין לגבי שאלה השנייה של מזוזה בבית מלא ספרים, הביטוי בית מלא ספרים, מסמל אדם מלומד, חכם, איש מדע ומחקר ואילו מזוזה מסמלת אמונה. וזהו ההבדל בין אומות העולם לעם ישראל, גם אצלם ישנם מלומדים ממדרגה הראשונה אבל אין אצלם שום קשר בין המדע לבין ההתנהגות האישית המוסרית אפשר למצוא אדם מלומד ורוצח אדם גם יחד מבלי שתהיה סתירה כל שהיא, כי תעודות הדוקטורים שלהם מעידות רק על רמה הלימודית ולא על רמה מוסרית. הפוגרומים מלפני 77 שנים ברומניה, השואה האיומה ורציחת ילדה בת 13 שנים במיטתה בישראל הוכיחו את זה. לא כך אצל ישראל, לימוד ומעשה הולכים שילובי יד, תלמיד חכם לא נקרא אך ורק בגלל הידע, כי אם גם על מידותיהם הטובות שבהם חונכו דורות. יהודי מלומד ללא מעשים טובים והתנהגות מוסרית אינו יכול לייצג את היהדות המקורית. יהודי מקורי פירוש שיש בו מזוזה, שיש בו אמונה, ואמונה זאת מרסנת אותו ממעשים רעים. המזוזה- האמונה שומרת על האדם שיישאר עליו צלם אלוקים. קרח ודתן ואבירם היו אנשים מלומדים, אולם ללא מזוזה בו וללא אמונה בשם ובתורתו. גם בימינו לצערנו עדיין נשארו הרבה דתנים ואבירמים ורבה המחלוקת ושנאת אחים בכל שטחי החיים, הסיבה לכך כי הבתים הם מלאים ספרים ללא מזוזה, ואין עצה אחרת אלא להחזיר את המזוזה לבתי ישראל ולהחדיר לבתי ישראל את האמונה באלוהי ישראל, ואת חשיבותם של חיי מוסר וצניעות, ואז שלום ישררו בתוכנו וברכה והצלחה במעשה ידינו.
שבת שלום ומבורך!
Disputele existente în sociatatea noastră au fost lăsate laoparte. În această clipă grea, noi am revenit la ceea ce suntem – un singur popor, în care bate o singură inimă.
Se vorbeşte mult despre disputele existente în societate, iar pericopa Korach se ocupă cu acest subiect. Însă să nu uităm că situaţia naturală a poporului Israel este unitatea şi susţinerea reciprocă.
Spre deosebire de toate atacurile îndreptate împotriva lui Moşe în calitate de conducător în trecut, de data această este îndreptată o critică personală asupra lui. Atunci cănd publicul se plănge împotriva viziunii şi a căii ei practice, conducătorul este nevoit să facă faţă nemulţumirii pe căi diferite/ dispută indiferenţa , convingere, sau demisie. Dar atunci cănd săgeţile criticii sunt îndreptate împotriva lui personal, totul se zdruncină. Pata personală nu este legată de funcţia de conducere, ci de personalitatea conducătorului.
Şi se pune întrebarea- oare or ce dispută este înterzisă!NU, există o dispută permisă, respectiv disputa fără vreun interes personal, şi care va avea loc în cele din urmă, respectiv ca disputa între HILLEL şi ŞAMMAI.
Ceea ce este specific acestei dispute este faptul că în spatele ei nu se ascund interese personale, de orice fel, ci scopul acestei dispute este să stabilească adevărul, iar între disputanţi se menţine dragostea şi frăţia, cu toată această dispută.
ADEVĂRUL ŞI PACEA SE IUBESC, RESPECTIV NU ESTE ADEVĂR FĂRĂ PACE, ŞI NICI PACE FĂRĂ ADEVĂR. Acesta este semnul că disputa este lipsită de orice interes personal, că între disputanţi este dragoste şi frăţie. Trebuie să ne amintim că nu este nici o dispută în care să nu apare spiritul rău şi ne spune totdeauna că este o dispută fără interese personale.Atunci cum vom şti adevărul, dacă este o dispută lipsită de interese personale cu adevărat ?.Dacă disputanţi sunt prieteni adevăraţi, din suflet şi din inimă, în afară de subiectul care face să se opună unul altuia, acesta este semn că disputa este lipsită de interese personale. Însă dacă ei sunt duşmani şi se urăsc reciproc prin această dispută, acesta este semn că disputa nu este lipsită de interese personale,iar SATANA se află între ei.
Care este motivul ce l-a determinat pe Korach să între în conflict cu MOŞE! De data aceasta este o ceartă personală a lui Korach care s-a considereat nedreptăţit atunci cănd Moşe a împărţit funcţii de conducere altora. korach care este gelos pe prietenul lui este invidios – invidia este faptul care l-a făcut pe Korach să –şi iasă din minţi.Nu în mod nemotivat au stabilit înţelepţii noştrii o rugăciune specială de confesare pentru păcatul pe care l-am comis în faţa dumnezeului prin invidie. Păcat doar că această rugăciune este spusă numai de IOM KIPUR, şi numai de către cei care vin la sinagogă.O asemenea mărturisire ar fi meritat să fie făcută în fiecare zi şi în fiecare oră, de către toţi oamenii. Rabbi Yochanan ben Zakkay a întrebat- Care este calea cea cea mai bună pe care omul trbuie să meargă! Rabbi Eliezer a răspuns – un ochi bun! Ce înseamnă ochi bun! Este să îţi respecţi cinstea prietenului tău ca pe tine însăşi.
Au trecut şapte zeci si unu de ani de la întemeierea statului şi noi luptăm în EREŢ iSRAEL, pentru însăşi existenţa noastră şi suntem preocupaţi încă de războiul pentru casa noastră. Continuă încă să fie ucişi şi răpiţi cetăţeni paşnici , a căror unică dorinţă era să se întoarcă acasă , fiecare la familia lui . Dar ei au fost ucisi, numai pentru faptul că sunt evrei. Astăzi trebuie să afirmăm din nou, că tot ce vrem este să trăim în pace, în lineşte şi în siguranţă în statul nostru şi să fim un popor liber în ţara noastră sfăntă.
