פרשת דברים –שבת חזון- נביאי התוכחה
השבת ב"ה התחלנו ספר חדש והוא ספר "דברים" - על שם תחילתו "ואלה הדברים". קריאת הפרשה הראשונה, חלה השנה בתשעה באב, שיא של צער האומה ואבלותה. פסוק א.
מפרשה זו עולות שתי שאלות:
א. מי כתב את ספר דברים? שלא כשאר הספרים, כאן לא מופיע שם ה' ובכל הספרים מופיע משה בגוף שלישי נסתר, וכאן בספר דברים מופיע משה בגוף ראשון, אולי ספר דברים נכתב ביוזמתו של משה?
ב. מה ראה משה לחזור על דברי התורה ביוזמתו לאחר שכבר נאמרו וסוכמו? כפי שנאמר במסכת מגילה - שספר דברים, משנה תורה, משה מסר לעם מפי עצמו.
התשובה שמשה יודע שהוא עצמו לא ייכנס לארץ ומותו קרב, לכן הוא רואה חשיבות להשאיר צוואה עבור הדור הצעיר. מכאן שהמדרשים מייחסים את ספר דברים כצוואתו של משה לבני ישראל. בצוואה מדגיש משה את התנאי להישארותם בארץ. יש חוזה משולש בין בני ישראל לארץ ישראל ולהקב"ה. החוזה אומר שאם יקיימו את המצוות, הרי הארץ תישאר לבני ישראל לנצח. צוואתו של משה כולה היא תוכחה קשה ואזהרה חמורה לשומעים שלא היו נוכחים במעמד הר סיני.
משה רבנו נפרד מהעם בדברי תוכחה קשים ומזכיר לעם את חטא המרגלים שגרם בכייה לדורות ולחורבן הבית הראשון והשני. ומפרש רש"י, שהן דברי תוכחות: ציטוט ע"כ לשון רש"י: אפשר לציין עד כמה הייתה גדולה מעלתם של אנשי דורו של משה, שבדיבור קל וברמז בלבד היו מבינים ומכירים בחטאיהם, לא הייתה נחוצה הזכרת החטא, די היה באזכור המקומות בהן חטאו וכבר הכו על חטא. ידוע לנו מה שאחז"ל דכל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים,וכל מקום שנאמר "ואלה" מוסיף על הראשונים . אם כן יש להבין מה בא כאן הכתוב לפסול?
ונראה לומר, במדרש רבה ובילק"ש על הפסוק: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"(דברים א' י"ב) שקראים השבת בניגון של איכה- שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים הִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן "אֵיכָה": מֹשֶׁה, יְשַׁעְיָהוּ וְיִרְמְיָהוּ. משה ראה את ישראל בִּכְבוֹדָם וּבְשַׁלְוָתָם ואמר "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי", ומוכיח את ישראל בדברי תוכחה ברמזים, לעומת ישעיהו הנביא המוכיח את בני דורו שהיו חומריים מאוד ולהם לא הספיקה תוכחה שברמז מכיוון שראה אותם בְּפַחֲזוּתָם והם היו צריכים לשמוע מילים כדרבנות ואמר כפי שקראים גם השבת בהפטרה "חזון ישעיהו" (ישעיהו א',כ"א): ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע,עמי לא התבונו-ו "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קרְיָה נֶאֱמָנָה", וקריאה זו היא למעשה הכנה לקריאת "איכה" של ירמיהו שראה את ישראל בְּנַוְלוּתָם ואמר: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם". חז"ל רמזו לנו כאן על שלושה סוגים של תוכחה. יש תוכחה הנאמרת לפני המעשה וכדי למנוע את הידרדרות החברה לשפל המדרגה ח"ו, וע"י קבלת התוכחות, העם אינו רץ יותר אחר הדברים הריקים, שיטה המוכרת בלשון העם "מכת מנע", למניעת מצב קשה אליו עלול העם להגיע אם לא ישוב בתשובה שלימה. יש תוכחה הנאמרת בעת ההתרחשות, בשעה שהעם כבר מצוי בעיצומה של ההידרדרות. מטרתה של התוכחה להשיב את העם בתשובה ולהזהירם מפני התוצאות החמורות שמעשיהם יכולים להוביל את החברה כולה. ויש תוכחה הנאמרת אחרי שכבר קרה האסון, לאחר שהעם הלך אחרי ההבל והריק והביאו על עצמם חורבן ותוצאות נוראות, ולאחר מכן באה התוכחה. המפרשים מסבירים את דברי המדרש ואומרים, כי את האדם אפשר להכיר הכרה מתאימה ונכונה בשני מומנטים מיוחדים, שבכוחם להוציא את האדם משיווי משקלו הנפשי והם: א. בשעה של שמחה. ב. בשעת צער ויגון. בשני הזמנים הללו נמצא האדם במצב של שכרות, ומאבד את שווי משקלו הנפשי ומפסיק לנהוג על פי הרגילים הקבועים שלו. ואילו בחייו היומיומיים יש לאדם מסגרת קבועה ומסודרת, השומרת על הליכות האדם ועל נימוסיו- וקשה לעמוד על פנימיותו של האדם באשר הוא אדם. משה רבינו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם קודם שנכנסו לארץ, והוא עמד והזהירם שילמדו מכל מה שעבר עליהם ועל אבותיהם במדבר במשך ארבעים שנה, וזו התוכחה מן הסוג הראשון, שנאמרה ע"י משה לפני המעשה כדי למנוע את הידרדרות הדור. בלשון העם היו קוראים לתוכחה מסוג זה "מַכַּת מֶנַע",למניעת מצב קשה
אם נבדוק את כל המקומות בהם חטאו ישראל, נמצא שמשה רבינו תמיד הוכיח את ישראל לאחר שחטאו. כלומר, קודם היה החטא (כאשר התלונן על המן, ועל "המים" וכן במעשה העגל ועוד) ולאחר מכן באה התוכחה, לבד מהתוכחה שבפרשתינו שבאה מבלי שהיה איזה "חטא" מיוחד לפני כן, אלא קודם הכניסה ל
בזה נבין גם למה שבכל התוכחות הוכיח משה רבינו את ישראל בגלוי, וכאן הוכיחם רק ברמז וכפי שמפרש"י בתחילת הפרשה. והטעם הוא, משום שכל התוכחות היו כאמור אחרי החטא, ואז התוכחה חייבת הייתה להיות גלויה ומפורשת. מה שאין כן בפרשתינו שהתוכחה באה כדי למנוע חטא, ומשום כך היא נאמרה רק ברמז משום כבודם של ישראל.
בתלמוד בבא בתרא (קסה, א) למדנו: רובם בגזל, מיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע. על כן אלה הדברים, על עניין הדיבורים- לשון הרע, על זה דיבר משה אל כל ישראל, והזהירם שכולם- כל ישראל נגועים בחטא לשון הרע. לכן הזהירם שזהו החטא המסוגל לחורבן. ר"ת של "אלה" אבק לשון הרע.
חז"ל אומרים, כי בשעת הגאולה השלימה יהפכו ימי בין המצרים לחג גדול וחשוב, שיומו הראשון יהיה שבעת-עשר בתמוז והיום האחרון של החג יהיה ט' באב, ובימים שביניהם חול-המועד ארוך. חג נוסף זה תלוי בנו ובמעשינו, והלוואי שנבין לעשות את ההכנות הדרושות לחג זה, ואז נזכה לגאולה שלמה בשנה זו ממש.
