פרשת ראה שבת ראש חודש אלול - ברכה וקללה
הדלקת נרות 18:29 – צאת שבת – 19:46
בספר דברים בכלל ובפרשה זו בפרט, מדבר משה רבנו עם בנ"י, כמו אב המדבר עם בנו שרוצה להדריכו בדרך הישרה והטובה, שאינו נמנע מלהשמיע לו כי אמנם ישנם שתי דרכים לפני כל אדם ואדם, ועליו לדעת את מה לבחור, כי חייו תלויים בזה, "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"(פרק י"א כ"ו-כ"ח)- והבחירה בידכם. אך עם כל זה משה רבינו כאב רחמן מייעץ ואומר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תְּחִיֶה אַתָּה וְזַרְעֵך" (דברים ל-י"ט).
בפרשתנו מוצאים אנו את המקור ואת היסוד למושג "בחירה".
והנה הדברים כאן מופלאים, וכי התורה צריכה לייעץ לנו לבחור בחיים? וכי ימצא מאן דהוא אשר לא יבחר בחיים? וא"כ אפוא לשם מה אומרת התורה "ובחרת בחיים" וכפרש"י שם: כאב האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי וכו'".
ברם כאן טמון יסוד גדול בחיים היהודיים. כאן התורה גילתה לנו את מציאות החיים אותם אנו חשים יום, יום. התורה כאן אינה מדברת על ברכות וקללות במובן של לחיות או למות, אלא כוונת התורה כאן על מהותם של החיים בעולם הזה, כי יש והם חיים, ויש והם אינם חיים ומכל מקום מהלכים ונושמים.
וזו שאלת השאלות – מה הם החיים האמיתיים בעולם הזה?
הספרי מדגיש רעיון זה במשל חי ומעשי: משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור, כשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים, כשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך אמר משה להם לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים, כשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה שנאמר (משלי כ"ד כ'):"כי לא תהיה אחרית לרע" וכו': ואתם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה, כשנים ושלשה ימים מצטערים וסופם לשמוח באחרונה שנאמר(דברים ח-ט"ז)"לְהֵיטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" וכו'.
במילים אחרות אפשר לקרוא לשתי דרכים אלה: דרך ארוכה וקצרה, ודרך קצרה וארוכה. ואומנם כזו היא המציאות. ללכת בדרך הישרה והטובה היא דרך ארוכה, מאד ארוכה, כמה גדול המאבק ומה קשים ההתלבטויות להיות נאמן ל
מי יכול להעריך הערכה נכונה את העונג הרוחני והנפשי של ההורים שומרי התורה, שבניהם מתחנכים על ברכי התורה והמסורה והם קשורים קשר בל ינתק עם ההורים .
ברור הדבר שלכל זה לא הגיעו בקלות, אבל כשמגיעים כבר לכך אז נהנים הנאה מרובה בחיי העולם הזה. לאנשים כגון אלה שזכו למישור, תודות למאבקם ונאמנותם לה' ותורתו ולא"י, אפשר להם להגיד בפה מלא: "ישראל אשר בך אתפאר"...ואשרי הזוכה לכך.
אצל המשפחות שומרות התורה והמצוות, אשר בניהם לומדים בישיבות ומתחנכים לערכי תורה ומוסר, שם אנו מוצאים את ההפך הגמור, שהבנים פעמים רבות מחמירים הרבה יותר מן ההורים, והנכדים מחמירים עוד יותר. וכל זה מביא רק נחת רוח ואושר לסבא וסבתא, להורים ולכל המשפחה הגאה בפרות שצמחו מהחינוך המפואר שקיבלו הילדים והנכדים בבית.
וזהו שאומרת התורה "ובחרת בחיים", ומה הם החיים האמיתיים? הם החיים האלה של "למען תחיה אתה וזרעך", שיש המשכיות לחיים, שיש "אתה" ויש "זרעך", ואז גם יש חיים של אושר.
מאידך, הדרך השניה, של פשרות בקשר לתורת ישראל ,עם ישראל , א"י, היא דרך קצרה מאוד, תחילתו נדמה כמישור, קל מאוד להיות בן אדם הגיוני ולהשליך אחרי גבו את כל ההתחייבות על א"י, דבר שנכלל בשפתנו המדוברת במשפט אחד קצר מאוד: "מציאותי" "לא קיצוני" ולכן מותר לו לשבת בחיבוק ידיים ולומר כך הקב"ה רוצה. ברם, המישור הזה סופו כולו קוצים, והקוצים דוקרים וחודרים עד הנפש. וקוצים אלו מתרבים ומקיפים כל שטחי החיים של אותם האנשים. לבו מתרוקן מתקווה ומביטחון, ובמקומם מכרסמים בלב הייאוש והספקנות, הוא נהנה אמנם מחיי מישור, מחיים קלים, אבל בסוף הוא מר ומתנקם קשות בו, במשפחתו במעמדו ובעתידו.
את שתי הדרכים הללו, הגדיר משה רבנו בשתי מילים "ברכה וקללה". שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר, אם לא בדרך הברכה, הרי זה כבר ממילא דרך הקללה. דרך ביניים אין נמצא כלל. מתוך הניסיון למדנו שהפשרות השונות הנעשות בענייני דת ורוח מתנקמות קשות ומביאים את האדם לאט, לאט לידי התרחקות גמורה מדרכי התורה.כי אם נבין את תפקידנו ויעודנו בחיים, אז בקיום המצוות עצמם ישנה הברכה, כי הסוף מישור, ואם חלילה לא נבין את האחריות המוטלת עלינו והראיה לא תהיה ראיה בהירה, של עין רואה ואוזן שומעת, אז הדרך מלאה קוצים וממילא הקללה מסתעפת.
פתוח תפתח את ידך – פרשת ראה
סמלי הדבר שבכל שנה ושנה אנו קוראים את פרשת "ראה" בשבוע שבו חל ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. בפרשה זו אנו קוראים על שתי מערכות של מצוות, שאי-אפשר ואסור לנתק ולהפריד ביניהן:בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
מצד אחד, איסור על עבודה זרה, היחס לנביא השקר ולמסיח ומדיח, דין העיר הנידחת, רשימת בעלי החיים המותרים או האסורים באכילה ופרשת המועדים.
מצד השני, במישור היחסים שבין אדם לחברו- שמיטת החובות בשנה השביעית, החובה להלוות לעני, מצוות הצדקה, מתן מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה וכד'.
דורשי רשומות מצאו רמזים לפרשה בראשי התיבות של חודש אלול. ביניהם: "אני לדודי ודודי לי"- רמז לברית הנצח בין ישראל לאביהם שבשמיים, ומאידך: "איש לרעהו ומתנות לאביונים"- מערכת היחסים שבין אדם לזולתו.
בחודש האחרון של השנה, במסגרת ההכנות לימי הדין והסליחות, החיבור הזה מחייב חשבון נפש אישי וכללי. באחד מפסוקי הפרשה בולטת חובת החסד והצדקה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. על כן אנכי מצווך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך. לעינייך ולאבינך בארצך" (דברים ט"ו, י"א).
איכשהו, המילה "לאמור" נראית מיותרת ותלושה מן הציווי. וכי המצווה היא "לאמור"? הרי ברור שמהות המצווה היא לפתוח את היד ולתת צדקה. מה אפוא משמעותה של אותה תיבת "לאמור"? פירוש ציני יאמר כי רבים מדי הם אלה המוכנים להסתפק ב"לאמור": הם מוכנים תמיד להעיר לזולת ולנדבו למטרות צדקה במקומם. הם עצמם ימשיכו לקפוץ את ידם, לאטום את לבם ויסרבו להכניס יד לכיסם שלהם. על מצווה כזו, של "לאמור", יש קופצים רבים. אבל לפתוח את היד, את הלב והכיס ולהעניק לנזקקים – יש פחות מתנדבים.
ואולם הסבר משמעותי הרבה יותר שמעתי מפי אבי זצ"ל: יש הנותנים צדקה כמצוות אנשים מלומדה, מכניסים יד לכיס,שולפים מטבע או שניים כדרך שגרה ונותנים לאביון מבלי לזכות אותו במבט, במילה טובה או בחיוך. אוי לו לאותו קבצן מסכן. לעומתם, יש המאירים פנים לעני ומעניקים לו צדקה בספר פנים יפות.
לצד הנתינה, הציווי הוא, אפוא, לאמור למקבל התרומה: אל נא תחוש צער וכלימה. גלגל חוזר בעולם. היום אתה מקבל, ומחר אי"ה תהיה בין הנותנים. לא יעבור זמן רב, ואתה, הפושט היום יד, תהיה זה ש"פתוח תפתח את ידך". העידוד הזה, במילה הטובה הזו, הם חלק מאותה מצווה של גמילות חסד.
לקחי פרשת השבוע אקטואליים תמיד, אבל בתקופה זו נוסף להם נופך אקטואלי במיוחד. כרבע מילדי ישראל נמצאים מתחת לקו- העוני, משפחות רבות מתקשות "לגמור את החודש", ניצולי השואה החיים בינינו סובלים חרפת רעב ומשוועים לעזרה. ארבע שנים אחרי ההתנתקות מפוני גוש- קטיף טרם מצאו קורת-גג ומרגוע, ועוד לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
לאלה וגם לאלה, כמו לכל אזרח במדינה, מגיע פתרון בזכות ולא בחסד. מגיע להם התייחסות – לא בפנים חמוצות, לא כדרך שגרה וביורוקרטיה, לא פתרונות זמניים ודחיות. המדינה והחברה חייבים לתת להם בספר פנים יפות, בנעימות ובהקדם.
