בפרשת ויגש קוראים על סוף התחפשות ומגיעים לסיומה הדרמתי של מכירת יוסף. יוסף מתוודע לאחיו ואמר בלי שום נזיפה לאחים מפני הבושה: " אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה".
בהתחלת הפרשת אנו קוראים על ויכוח ער וסוער,דו קרב מילולי ממש, שהתקיים בין יוסף ויהודה על רקע גניבתו של בנימין אחיו. יהודה עשה את כל המאמצים להציל את בנימין מידי שליטה של מצרים כדי להחזירו לאביו.
התורה משתמשת בביטוי "ויגש" ודרשו חז"ל שגישתו הייתה רוחנית, מיוחדת לפיוס, לתפילה ולמלחמה, הוא היה מוכן לכל, ולא נמנע מלדבר אתו כמדינאי מנוסה כאמור:"כִּי כָּמוֹךָ כְּפַרְעֹה". מכבד אני אותך כמלך אולם אם תַּקְנִיטֵנִי אהרוג אותך, הוא לא נמנע מלהשתמש בנימה רגשית:"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אֲבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אבי", ונפשו קשורה בנפשו, שכן ידע כי שליט מצרים הוא אב לבנים וכרחם אב על בנים ירחם גם על יעקב, וכשכל זה לא עזר יהודה אמר ליוסף: אין אתה דננו לא בדיני מלכות ולא בדיני שמים:בדיני שמים מי שנמצא גונב משלם כפליים, אם אין לו מה לשלם נמכר בגניבתו, בדיני מלכות נוטלים כל מה שיש לו ,ובסוף אמר לו, "יֵשֵׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאֲדוֹנִי וְהַנַּעַר יַעֲלֶה עִם אֶחָיו" (רש"י מסביר אני מעולה ממנו - לגבורה למלחמה ולשמש).דברי יהודה נגעו עד הנפש,ובכוחם להשפיע לעורר אפילו את ליבו של שליט מצרים, ומסירות נפש כזו,והאהבה הגדולה כלפי בנימין הכריעו את הכף לזכותו והצליח במאבקו עם יוסף והתורה מספרת לנו:"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָּל אִישׁ מֵעָלַי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו".
אחרי מבחן נפשי קשה זה, הגיע הזמן שיוסף יתוודע לאחיו, ועמד לפני בעיה מאוד קשה ומסובכת, איך יעשה הדבר? אם יעשה זה בנוכחות פקידי החצר אז ילבין פני אחיו ברבים, כי נאלץ לגלות להם עניין מכירתו לעבד, ואם יוציא את הנוכחים ויתוודע אתם בינם ולבין עצמם, הוא מסכן את עצמו, כי אחיו היו מאד ממורמרים וגיבורים, והם יכולים להתנקם בו, כדי שלא יתפרסם מעשיהם, בקשר למכירתו של יוסף. ויכוח פנימי זה בא לידי ביטוי בדברי חז"ל רבי חמא ב"ר חנינא אמר: לא עשה יוסף כשורה שנשאר יחיד, שאילו בעטו אחד מהם בו, מיד היה מת.
התנהגותו של יוסף הצדיק בקשר לאחיו, צריכה להיות בשבילנו תורה שלימה. בנ"י זהירים לשמור על דיבר 'לא תרצח', אבל לא זהירים בשפיכת דמים ע"י הלבנת פנים. חז"ל אמרו: כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, וכבר אמרו חז"ל: נח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים.
האהבה והאחווה בין האחים, ושלום הבית בין האב והבנים, הם שהחזירו את השמחה והשכינה לבית יעקב. דבר מאוד מאלף גם כלפי ימינו אנו, יהיו אהבה ואחווה ורעות שרויים בין נידחי ישראל ואז השכינה תהיה שרויה במעשה ידינו.
