ויחי - Vaihi

Tuturor cititorilor pe Romaneste, sunt rugati sa coboare jos dupa Pericopa pe Ebraica

פרשת השבוע ויחי

קשה לנו פטירתו של יעקב אבינו,אשר ליווינו אותו במשך שבע הפרשיות האחרונות. למדנו להכיר אותו מקרוב, בכל המצבים, ואנו מלווים אותו בפרך אחרון של חייו, פרק שמתואר לפרטי פרטים, מה שלא מצאנו זאת בסילוקם של האבות האחרים כגון:הצוואה והברכות, התוכחה, הפטירה והלוויה, נושאים כבדים ורציניים שיעסיקו את כל הדורות, בהלכה ובמנהגים, במוסר ובדרך ארץ.

חשיבות קבורת ארץ ישראל

פרשת ויחי היא המשך ישיר ומכוון לסיומה של פרשת ויגש. יעקב אבינו חש בסכנה הנוראה העלולה להתרגש על עם ישראל שהגיע למצרים רק "לגור" כגרים ולא כתושבים, והנה לפתע קורה כאן שהם נאחזים בארץ ומתיישבים בה, ועוד מעט ותישכח מהם ארץ ישראל, ארץ אבות. בבקשתו של יעקב שלא להיקבר במצרים טמונה תזכורת לבניו, למשפחתו ולכל בית ישראל: במצרים אי אפשר אפילו למות, אי אפשר אפילו להיקבר, וק"ו שאי אפשר שם לחיות.”ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים", יש לתמוה מדוע יעקב אבינו מבקש בקשה זו על דרך השלילה, שלילת הקבורה במצרים ולא על דרך החיוב, בגלל חשיבות העניין שיש בקבורת ארץ ישראל.יעקב אבינו היה צריך לציין עד כמה חשוב לו להיקבר בארץ ישראל ועוד בקבורת אבותיו במקום לשלול את הקבורה שבמצרים.

זו גם הסיבה שברש"י אנו מוצאים ג'  טעמים למה הקבורה במצרים או בחו"ל בכלל אינה טובה, והכול על דרך הפסוק האומר "אל נא תקברני במצרים".

אולי יש כאן גם מחשבה שבאם יקבר במצרים לא ירצו לעזוב את מצרים בטענה שאי אפשר לעזוב שם את קבר אביהם יעקב, וככה יכול זו תהיה להם סיבה טובה למה הם חייבים להישאר במקום שם קבור יעקב. גם את זאת ביקש יעקב אבינו שלא לתת סיבה בידם למה להישאר במקום לא להם, ולכן משביע את יוסף "אל נא תקבריני במצרים". יעקב אבינו צווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען. בידעו כי אבות האומה ייחוסם הוא בארץ כנען. בכך קבע בנפש בניו קשר טבעי להשתוקק אל ארץ אבותינו ולחשוב עצמם כגרים במצרים. וזה הפרוש "ויגר שם" מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם.פטירתו של יעקב חותמת את תקופת האבות. יסודות אמונת ישראל מתבררים ומתלבנים בספר בראשית. האבות סללו דרך חדשה לבניהם אחריהם, לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

על כן נבין את טיב הברכה שמברך יעקב את בני יוסף. והוא חוקק ברכה זו לדורות: "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". וישם את אפרים לפני מנשה.

יעקב מתפעל מהמשך הרוחני של בית האבות הנמצא בבני יוסף. יוסף שנותק מן המשפחה בגיל 17 בהיותו נער, הצליח להעביר את אמונת אבות לצאצאיו. הפלא הוא איך במצרים האלילית והרחוקה מרוח בית סבא, ועל אף הסביבה המנוכרת, כשיוסף בתחילת דרכו היה בודד, לא כמו יתר בני השבטים שגדלו יחדיו בחממה המשפחתית המיוחדת של בית יעקב, ושל הדודים, גדלו בני יוסף ולא הושפעו מן הסביבה הגויית? חז"ל רמזו שזו הייתה השקעתו של יוסף. למרות האישה הנוכרית והסביבה הנוכרית. "ויולד ליוסף", ללמדנו את השפעתו הגדולה על הבנים.

כמובן שגם הוא היה לדוגמא אישית בניסיונו עם אשת פוטיפר. וכן שמר על זהותו הוא נשאר בשמו:  יוסף. על כן לפני שמברך יעקב את השבטים לפני מותו, בא התיאור המפורש כיצד מתברכים בני יוסף, כי זהו מבחנו של החינוך בדור השלישי והרביעי, לכן יעקב רוצה " שיקרא בהם שמי, ושם אבותיי-אברהם ויצחק, וידגו לרב בקרב הארץ". ברכה מיוחדת שברך יעקב את בני יוסף אפרים ומנשה, כראובן ושמעון קשורה בהשתלשלות מיוחדת, ואפילו בדו-שיח שבין יעקב ויוסף. בתורה מסופר הכול בקיצור נמרץ, אולם המדרש מרחיב את הדיבור.

יוסף, ששמע מאביו את ההבטחה: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא ידע מה טעם הקדים אביו את אפרים לפני מנשה, וחשב אולי הייתה זו טעות. הוא חשש, שמא ידחה מנשה מהבכורה, ולכן עשה הכול בשעת הברכה כדי שהמברך ישים ידו הימנית על ראשו של מנשה, שכן ליד הימנית נודעת חשיבות מיוחדת ולא מצליח. גדולה הייתה הפתעתו כאשר יעקב עשה פעולה מיוחדת להניח דווקא את היד הימנית על ראש אפרים, "וישת יד ימינו על ראש אפרים", אם כי פעולה זו הייתה כרוכה בשיכול הידיים.יעקב עונה ליוסף, אל דאגה דעתי צלולה, ואפילו דברים שאתה אינך יודע ידועים לי, ובוודאי שידוע לי כי מנשה הבכור ולמרות הכול  "וישם את אפרים לפני מנשה".

חז"ל מסבירים שפעולה זו של יעקב הייתה מכוונת גם לעתיד, כי מעשי אבות סימן לבנים, ויעקב רצה לקבוע כאן דבר חשוב לדורות, כי ישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים את הגורל של העם וכוחם יפה עד היום, והם כמות ואיכות. המושג כמות מציין את שעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או משקל, ולא טיב הדברים. איכות מעידה על תכונות הנפש, של אדם, במילים אחרות, כמות מביעה את מהותו החיצונית של האדם, ואילו איכות - את מהותו הנפשית של אדם. אולם עלינו לזכור, "שטובים השנים מן האחד", אבל  הדבר המכריע בחיים הוא האיכות. ומי כמונו יודעים כי אלמלא הייתה הכמות קובעת בעולם, כמעט לא היה לנו, לעם ישראל, זכות קיום, בעוד שלמעשה היינו אור לגויים, עמי העולם התחממו לאורנו,קבלו מאתנו תורה, נימוס,דרך ארץ,משפט.

שני אחים אפרים ומנשה סמלו שני מושגים הללו. מנשה נתברך בכמות גדולה ואילו מבחינת איכות היו ירודים מאד שלא העמידו שופטים בעלי קומה, מאידך אפרים היה קטן בכמות וגדול באיכות. שבט אפרים נתברך שממנו יצא יהושע בן נון ראש הכובשים אשר הביא את בנ"י אל המנוחה והנחלה.

יעקב אבינו ראה בעני רוחו את עתיד האומה, מצבנו ועתידנו, וקבע כי עיקר העיקרים אצלנו הוא האיכות כי אפילו אם נתרבה,בכל זאת נהיה עם קטן בהשוואה לעמים אחרים ורק באיכות שלנו נוכל להתמודד נגד הכמות העוינת ולכן "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" שני הדברים יחד חשובים אולם עלינו לזכור תמיד, "וישם את אפרים לפני מנשה".

יעקב רצה שגם נכדיו ידעו את כל זה עד הדור הזה. דורנו השואף לשלום ולגאולה צריך להבין וללמוד מפרשה זו איך לבסס את חייו כדי להבטיח את קיומנו בארצנו, שאי אפשר להבטיח עתיד על טנקים בלבד, יש צורך בחינוך לחיי רוח, שיהיה אדם לא רק חיל טוב אלא גם יהודי טוב, כי לא כל מפקד טוב יכול להיות גם אזרח טוב בחיים האזרחיים. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. יעקב ידע שאנו מוכרחים להשתמש בידי עשו - בנשק  כדי להצליח אולם חייבים לשלב את  העיקר "קולו של יעקב" ואז נבטיח את עתיד האומה ונצחיותה לעולמים.

גדולה היא זכותו של יעקב ש"מיתתו הייתה שלמה", שכל בניו כולל יוסף במצרים נשארו נאמנים ודבוקים במעשה אבות. יעקב מותר לו להגיד "ושכבתי עם אבותיי" מה שאברהם ויצחק לא מצאו ביטוי כזה מפני שהשאירו אחריהם את ישמעאל ועשו, ויעקב הניח 12 שבטים. ואז במצב כזה אבא חי אפילו אחר פטירתו הפיסית גשמית, ולכן זכה יעקב לתואר "בחיר האבות".

Pericopa- Vaihi

Dedicăm aceste rănduri memorei părinților mei binecuvăntați

Vaihi este ultima pericopă, care încheie prima carte a Torei, care se numeşte BEREŞIT sau GENEZA, şi sfărşitul perioadei patriarhilor noştri Abraham, Iţhac şi Iacov.

De la începutul primei cărţi Băreişit pînă înainte cu o săptămănă, am citit despre părinţii noştrii cu curiozitate, panică şi frică.Ei duceau lupte grele cu duşmanii dar spre sfărşit simţeam bucurie şi satisfacţie fiindcă ei ieşeau învingători. Dar de o săptămănă citim spre regretul nostru despre, poate, cea mai grea dramă a poporului evreu, lupta între fraţi, fraţii noştrii. Gelozia, invidia, intenţia de crimă, vînzarea fratelui tocmai la duşmani, sănt fapte josnice, de neînchipuit.În marea noastră durere noi căutăm o rază de lumină, de speranţă, de reîntoarcere la normele etice pe care D-zeu ne îndeamnă.Unde o găzim? Trebuiem să citim înainte de pericopa Vaihi, pericopa Vaigaș? Despre ce este vorba? Faţă în faţă stau cei doi fraţii Iosef şi Iuda şi noi sîntem martori la cearta lor furtunoasă şi dură. Ştim că Biniamin, fiul cel mai iubit al lui Iakov este invinuit pe nedrept de furt din palatul lui Iosef.

Iuda face toate eforturile să-l salveze şi să-l readucă pe Iosef la tatăl lui, precum îi promiseră. Planul său de acţiune se bazează pe trei tactice. În primul rînd el se foloseşte de tactica diblomatică, spunîndu-i că-l cinsteşte ca pe însăşi regele Egiptului, dar dacă îl va enerva şi nu-l va cinsti îl va omoră. A doua tactică a fost apelul la sentimentele de tată a lui Iosef, care are şi el însăşi copii spunîndu-i că nu poate să se întoarcă la tatăl lui fără Biniamin, care este legat în mod special de Iakov.

A treia tactică este sacrificarea de sine, care este cea mai impresiantă tactică posibilă. Văzînd că cele două încercări n-au dat rezultate, Iuda se oferă să fie el sclav în locul fratelui său, căci el este mai folositor în toate domeniile.La auzul acestei propuneri, împresionat de puterea de sacrificiu şi de dragostea faţă de fratele său, Iosef se lasă convins, scoate din încăpere toţi slujitorii, nu se poate preface că este străin de fraţii săi şi se destăinuieşte lor. El spune doar-Eu sînt Iosef.

Toţi cei 11 fraţi s-au speriat, de teama răzbunării fratelui pe care l-au vîndut.Dar Iosef i-a liniştit şi încurajat spunîndu-le că ei nu sînt vinovaţi şi că tot ce sa întîmplat este de la D-zeu.D-zeu a hotărît ca ei să coboare în Egipt şi el să ajungă înainte spre a asigura venirea lor şi cinstirea lor în Egipt. Văzînd ruşinea, regretul şi frica înregistrată pe feţele lor, Iosef i-a apropiat cu  blîndeţe şi le-a vorbit omeneşte de la inimă la inimă cu felul de-a vorbi cu care erau obişnuiţi la părinţi lor.Iată deci cum datorită înţelepciunii şi simţului de răspundere a celor doi fraţi familia s-a reunit.

Iuda regretă tot timpul fapta josnică de vînzare a propriului frate.El simte remuşcări, frămîntări de conştiinţă, înţelepciunea l-a îndreptat spre dorinţa de a repara imensa crimă, dorind să vindece rănile sufleteşti a le tatălui său. Înţelepciunea i-a dat tăria de a se sacrifica în favoarea fratelui său. Aceasta datorită simţului de răspundere pe care l-a avut faţă de promisiunea făcută tatălui său. Faptele lui Iuda îl reprezintă ca pe un pocăit, care îşi repară marea lui greşeală. Pe de altă parte Iosef este înţeleptul sfînt care a renunţat la răzbunare, la invinuiri în favoarea înţelegerii,unirii familiei.Faptul că înainte de a arăta cine este cu adevărat, a scos pe toţi servitorii din încăpere, arată că a preferat să-şi asume riscul de-a fi ucis de cître fraţii lui, spre a nu se cunoaşte fapta lor ruşinoasă de cître străini. Deci grija de nu a înjosi, batjocori este mai presus de cît însăşi viaţa. Din toată comportarea lui Iosef l-a care ne-am referit, se vede marea lui răzpundere pentru unirea familiei.

Pericopa Vaihi care încheie prima carte a Torei-Bereşit, ne poveseşte şi despre moartea patriarhului Iakov şi despărţirea lui de copii.

Iakov binecuvîntează pe fiii lui Iosef, Efraim şi Menaşe ca şi pe Ruven şi Şimon. De această binecuvîntare este legat dialogul dintre Iakov şi Iosef. Iosef nu înţelege de ce l-a înaintat pe Efraim înaintea lui Menaşe? El este sigur că e o greşeală şi face tot posibilul să corecteze aceasta, ca Iakov să nu-l binecuvînteze pe Efraim cu mîna dreaptă - gest care are o semnificaţie specială. Iosef nu reuşeşte, Iakov îi răspunde că este în plină conştiinţă şi că el ştie multe lucruri care lui Iosef îi sînt necunoscute. Învăţaţii noştri explică aceasta, arătând că binecuvântarea lui Iakov este îndreptată şi spre viitor, căci sînt doi factori împortanţi care garantează destinul popoarelor, ele fiind Cantitatea şi Calitatea.

Cantitatea reprezintă numărul sau greutatea, iar calitatea reprezintă caracterul sufletesc al omului. Cîteodată omul crede că amîndouă sînt importante, dar esenţial în viaţă este calitatea. În istoria poporului evreu, cei doi fraţi Efraim şi Menaşe simbolizează aceşti doi factori. Menaşe a fost binecuvîntat cantitativ, dar din punct de vedere calitativ era foarte slab, el n-a lăsat nici un judecător cu renume. Pe de altă parte Efraim a fost binecuvîntat calitativ dar cantitativ era slab. Tribul lui Efraim a fost binecuvîntat ca din el să se nască Ioshua ben Nun comandantul învingător care a condus poporul evreu la victorie şi la intrarea în Ţara Sfîntă.

Iakov prevede, cu ochii minţii, situaţia şi viitorul poporului evreu, că vom avea nevoie de un număr mare de oameni luptători, dar cel mai important pentru poporul evreu este calitatea. Din această cauză binecuvîntarea era: Fii binecuvîntaţi ca Efraim şi Menaşe, semnifică cei doi factori explicaţi dar să nu uităm niciodată că Efraim este înaintea lui Menaşe, calitatea înainte de cantitate. Iakov a vrut ca şi nepoţii lui să ştie că este imposibil de asigurat viitorul numai cu forţa militară ci este necesară şi educaţia evreiască şi spirituală, că omul trebuie să fie nu numai un militar bun ci şi un evreu bun.

Cine este un adevărat evreu? Cine învinge duhul său rău! Iakov a ştiut că avem nevoie de mâinele lui Esaf, dar ca să reuşim ne este necesară vocea lui Iakov. Numai atunci vom învinge.

Ceea ce este important să reţinem în legătură cu succesul lui Iosef este că tot timpul - şi în închisoare şi ca rege în Egipt - a avut două direcţii de comportare:

1. Credinţa în D-zeu;

2. Afirmarea, pretutindeni, cu demnitate, a faptului că e evreu.

Ar fi bine să ne gândim cât sunt de actuale învăţăturile morale, ale dramei lui Iosef şi fraţii săi, și  în zilele noastre.